בַּבָּא מֵאִיר

פִרְקֵי אָבוֹת :

 משנה מסכת אבות פרק ב

(א) רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. 

בבא מאיר, אבי סבי שלמה, היה איש גזעי, רוכב על סוסים ומבצע תרגילי אקרובטיקה עליהם : הוא היה נוהג לזרוק את מגבעתו ארצה  כדי לאסוף אותה תוך כדי דהירה, בסיבוב החוזר.

בבא מאיר אהב לכתוב ולספר סיפורים והגדות, לשיר ולדקלם. אהוד ונערץ היה על ידי בני משפחתו וסביבתו הקרובה כאחד. 

היה חי חיי אהבה עם סבתא-רבתה שלנו מיחה, לה שר אֶשֶת חָיִל, בהטעמה וכוונה,  לפני הקידוש כל ערב שבת קודש 

. 

אֵשֶׁת-חַיִל

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא;    וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
  בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ;    וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר.
  גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא-רָע–   כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ.
דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ.

וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה--וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ;    וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ.
  זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;    מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם.
  חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ;    וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ....

סבתא-רבתה מיחה אישה גבוהה הייתה, אך הגיל כופף את קומתה התמירה, והיא הלכה מקופלת קמעה. כך הורגלו לראותה. באחד הימים סבתה-רבתה ביקשה להוציא חפץ כלשהו ממדף גבוה, אז הזדקפה בהרימה את זרועותיה. נכדתה ורדה הקטנה מאוד התפעלה ואמרה לאימא זמרדה :

 –   ראי אימא, סבתא גדלה. 

בבא מאיר וסבתא-רבתה מיחה אהבו מאוד זה את זו, אהבה עזה. עונג לעיניים היה לצפות בהם יושבים יחדיו, אוחזים יד ביד, מביטים אחד בשנייה, כמו זוג אוהבים צעירים.

בונא מאיר זכה לראות את שיערו משחיר, אט-אט לובן תלתליו פינה מקום לגוון כהה, שחור כנוצת העורב.  בפיו שיניים צחורות צמחו. הוא הרבה לחייך, מרשים את מי שמסתכל עליו. ורדה הקטנה אהבה להקסים את חברותיה בשובה מבית הספר היסודי, היא הייתה מציגה בפניהן את סבא שלה ומבקשת ממנו  – שיראה להן את שיניו החדשות.

 –   סבא, תחייך לחברות שלי.  הוא נענה ברצון, כמובן. 

   אבל החיים עושים את שלהם, הם מפרידים אהובים.

   סבתא-רבתה נפטרה. היא חיה מאה ועוד חמש שנים כאשר עזבה את בבא מאיר והלכה לעולמה. הוא חי בגפו ארבע שנים תמימות ויום אחד הוא החליט שזהו די ונגמר.  על כן פנה לבורא עולם בזו הלשון  : 

  –    השם יתברך שמך לעד ולעולמי עולמים, נתת לי ברוב טובך לחיות מאה שנים טובות ועוד שמונה שנים נוספות. ראיתי הכול, זכיתי באהבה גדולה מכול,  בנים בריאים ויפים נתת לנו ברוב טובך, פתחת לנו את ידך הרחבה, - ישתבח שמך לעד - חשתי את כול תחושות החיים  –  ברוך השם. רק שהשנים    האלה ללא חמדת לבבי שמחה(מיחה), חייתי בתוך געגועים בלתי נסבלים. 

 –   אנא ממך, היושב במרומים,  אסוף אותי אל אבותיי עוד הערב, עם תחילת הדמדומים...

אז, הוא קרה לשני בניו, יצחק ושלמה ואמר להם : 

–  הכינו נא לי כוס תה מהביל עם נענע ריחנית ירוקה, מעט צנוברים ושתי כפיות סוכר... 

ישב בבא מאיר ושתה להנאתו כשהוא בחצי שכיבה נוחה על המחצלת, יד אחת נשענת על כר ויש השנייה מחזיקה בשתייה. נראה עליו שהוא מאוד נהנה מהמשקה המעודן. 

לאחר מכן, אמר לבניו :

 –   שמעו נא בנים ! אחרי מותי, חלקו כך את רכושי ביניכם. עסקי הזהב והצורפות יקבל יצחק. עסקי הרוכלות והמסחר יעברו לשלמה. כל אחד לפי התמחותו והרגלי עבודתו. למעשה זה יוצא שווה בשווה. 

האחוזה הזו תהיה לשניכם, אבל למען הסדר הטוב, ולנוחיותכם, הקימו קיר הפרדה, בדיוק באמצע החצר וכך יווצרו שני בתים גדולים, שטופי שמש ומלאים שמחה. 

לכו קנו חצי לחם מלא, זיתים שחורים והרתיחו ביצים קשות : זאת תהייה סעודת האבל שלכם. על מצבתי כתבו נא שתי מילים בלבד : היה איש–    איננו עוד. 

 – אבא, אנא ממך, התחננו הבנים... 

 – אני מבוגר מאוד, הגיע הזמן להיפרד...  נשקוני נא. 

לאחר הדברים האלה, חייך בונה מאיר אל בניו כאות פרידה, נשכב על המחצלת, הניח ראשו על הכר ונרדם לתמיד. משאלתו התמלאה. איש צדיק היה. 

שני מלאכים ירדו ממרומים, חגו מעל החצר שבעה פעמים, ירדו מטה ונשאו עימם השמימה את נשמתו הטהורה של האיש בעל המידות הטובות, שהיה וחדל להיות.

קינָה לְאִיש : אַַחרי מותי

אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד !...

ח.נ. ביאליק, תרס"ד

סבא שלמה

יצחק ושלמה הזילו דמעה, איך אפשר להיפרד מאיש כזה ? אבל הם עשו כמצוותו. סבא שלמה ואחיו סבא יצחק  הקימו  את החומה והשאירו באמצעיתה פתח למעבר. שני האחים יצחק ושלמה אלוש גרו במעונם רחב הממדים המחולק, בשכונת אריאנה בספאקס וחיו ביחסי אחווה ואהבה. הם ירשו מאביהם מאיר עסקים קטנים ופורחים, מכירת חפצים מבית לבית (שלמה) וצורפות (יצחק). 

בשבעה, מה אומרים עליו ?  

במהלך השבעה סיפרו על האיש בונה מאיר, רק דברים טובים על מעלותיו הטובות. האיש הגיע צעיר מאוד מאלג'יריה, עם גיטרה תלויה על הכתף, נקלט היטב בעיר ספאקס, התאהב בעלמה מיחה בת משה ובתום היכרות התחבב גם על בני משפחתה תושבי העיר שֵבֱָּה .מאיר הצעיר אשר עיסוקו היה סוחר נודד הצליח במהלך מסעותיו לרכוש עבור משה הצורף זהב במחיר ללא תחרות במקומות רחוקים כגון בעיר מַרְעֲַוָה שבלוב. שנינותו של מאיר זיכתה אותו באהדה רבה שכן ידע להביא ללוב ולערי המדבר מצרכים אשר נמצאים רק בערים הגדולות שבטוניסיה. ואילו לטוניסיה השכיל להציע  סחורות מלוב ומערי המדבר במחירים ללא תחרות, ובניהן עבודות מלאכת-מחשבת מעשי ידי אמניות לא מוכרות בנות השבטים, אשר נחטפו בעיר במחירים טובים.

למשה נתן בבלעדיות זהב  במחיר תחרותי מאוד ועד מהרה, הצורף מהעיר שֵבֱָּה ידע שגשוג ורווחה כלכלית גדולה. 

מיחה היפה, סוכנת המכירות, בת הצורף נפלה שבי תחת קסמו של מאיר, התאהבה בו, וכמובן נענתה לחיזוריו ונישאה לו. 

ואם דיברו על בונה מאיר, עברו לדבר על רעייתו מיחה. על מיחה דיברו רק כעל צדקת, אישה שידעה הכול, אשת תלפיות שידה בכל דבר.

מיחה הייתה ידועה גם כמרפאה. 

 המרפאה

על מיחה אשת בונה מאיר סיפרה במהלך השבעה, קרובתה רבקה (נכדתה רבקה גרה במושב גילת).

בקולה השקט, המתנגן, סיפרה רבקה לנוכחים כיצד מיחה מסרה לנכדה את כל הידע הרב שלה  בחלום...  

מיחה הייתה ידועה בסגולותיה כמרפאה, מי כמוה ידעה להחזיר נקע ולטפל בפריקה ? במגע יד עדין היא חשה אם יש לך שבר או סדק בגף. אם זה היה שבר,  הייתה מפנה את פציינט לרופא :

–   אני לא יכולה  לעזור לך, ידיד יקר.  אתה תצטרך גבס.  גש לרופא, זו לא המומחיות שלי.

אבל בכל השאר ידעה לטפל. בכלל זה הרבתה להציע תרופות סבתא למחלות שונות. מי היה הולך לרופא באותם ימים ? למי היה די כסף ? לכול דבר ועניין סבתא הייתה סמכות.. אחרי מותה נוצר ריק, ולשווא חיפשו מי תחליף את הסבתא הנערצת. 

מִִִִיחָה באה אליי בחלומי, מספרת רבקה, והיא אמרה לי שהיא מוסרת את הידע שלה לנכדתה בעלת אותו השם, מִיחָה הַצֵעִירָה. הדבר יֵצֶא אל הפועל רק ארבע שנים לאחר מותה, או במות בעלה מאיר. היום הזה הגיע, התנאים התמלאו.

אכן סבתה-רבתה באה אל מיחה הצעירה בחלומה ואמרה לאמור :

–  מיכלי אל תפחדי, זו אני סבתא.

–   סבתא, התגעגעתי אלייך כל כך ... אני מתה עליך.

–  אל תמותי. את צריכה להחליף אותי, אז תישארי בחיים. תקשיבי טוב מיכלי שלי. אין הרבה זמן. אני אלמד אותך את רזי מקצוע הריפוי. את צריכה לזכור הכול. מחר בבוקר את תהיי המרפאה. תבקשי תשלום, אפילו סמלי עבור הטיפול שאת תתני למטטופלים שלך. מה שניתן חינם, אין לא ערך אצל המקבל.

–  אני מקשיבה סבתא היקרה.

–  ואו ! התפלאו הנערות הנוכחות...  מה את אומרת ? זה קיים באמת ?

–  קיים, הנה עוד הוכחה שהדבר קיים... 

ובכן, כך לימדה סבתא-רבתה את נכדתה במשך כל אותו הלילה כול סודות הריפוי.   בבוקר עם שחר התעוררה מיכל הצעירה ואין סבתה על ידה .  האם זה היה אמת או חלום ?

אבל זה לא רק חלום, זו גם מציאות מדהימה, סבתא-רבתה עברה בדרכה החלומית גם אליי, אני  קרובתה רבקה ואמרה לי :

–   שמעי נא, רבקה. מסרתי את היד לנכדתי מיחה הצעירה.  כדי שהיא לא תהייה מבולבלת, את תהיי מודעת לכך גם. שלום רבקל'ה...  

–  ממש מדהים.

–  את מרפאה מיכל ? שאלה מרינה אשר היגרה לטוניסיה ממלטה ?

–  ובכן  כן.  ננסה ? קפצי מהראש הגג. אם יהיו לך כאבים אטפל בך מיד. ענתה בצחוק.