שבת אל הלפתה : שבת הלפת

שבת אל לפתה : שבת הלפת 

 

היום, יום שישי 21 לדצמבר 2007, מזכיר לי יום שישי אחר, 21 לדצמבר ...19 לפני כמנה עשורים, חמישה או שישה, אני לא יודע בדיוק.  אנקדוטה המספרת על אישה אשר לא הספיקה לסיים את הבישול ביום שישי לקראת שבת. בימי סוף כסלו, תחילת טבת הימים הופכים קצרים וזמן הדלקת הנרות מקדים לבוא... שבת אל לפתה או שבת לפתע ? 

                                                                              

באותו הזמן חיתה בעיר הולדתי ספאקס, אישה המכונה מרסל, אבל כולם כינו אותה מרסל - אל - בסלה או טמטמה מאחר שתמיד היה חסר לה בצל אחד או עגבניה אחת כדי להשלים את הסלט והיא רצה לבקש מהשכנים את הירק החסר .

מרסל בסלה לא הייתה ממהרת אף פעם לשום מקום, או לאף עיסוק, זמנה היה עימה. היא אהבה לפטפט עם חברה, לצחוק, לחקות קולות ולהתבדר, הסגנון של החרגול ממשלי  La Fontaine.

על הבוקר, סבאח אל חיר, דיברה רכיל, שוכחת סיר או קומקום על האש או כל מטלה שהחלה בה, לטובת המשך השיחה המעניינת. בו בזמן, שבת שיחתה ענתה לה בכן או לא, בנדנוד ראש, הנהון מלמעלה למטה או שלילה משמאל לימין וחזור חלילה, תוך כדי טאטוא הרצפה, כיבוס בגדי בני הבית או הדחת הכלים.

מרסל בסלה לא הפסיקה לברבר. ארוחת צהריים, סידור וניקיון הבית ? כלום לא בוער. כל דבר בעיתו. יש זמן ומקום לכל דבר וחפץ, אמר קהלת בן דוד.  לפני שהלכה, היא לא פינתה את המקום לפני שהיא ביקשה איזו עגבנייה קטנה, במטותא, או בצל קטנטון ואיזה פלפל ירוק.

למחרת מרסל המבקשת חיפשה לה פרטנרית אחרת לשיחת חולין, שלא תהייה למטרד חס וחלילה לאותה 

אחת ! עד כלות כל בתי השכונה. רק לקראת צהרי כל יום, מרסל המפטפטת  שינסה מטניה ומיהרה לדירתה, על מנת להספיק את המלאכות המרובות לצרכי הבית. אופייה העצל של אישה זו הקנה לו קיצורי דרך למכביר בנוגע לכל נושאי אחריותה.
לבשל ארוחה במהירות ? אין קל מזה. היא חתכה עגבנייה שהביאה מהשכנה ממול, כוס שמן וראש שום מאחרת, שני תפוחי אדמה משלישית וכך הלאה והחלה בבישול, במקום לגשת למכולת השכונתית ולקנות את כל מצרכי היום.

בעלה מרדוש ממילא הפסיק לסמוך  על הארוחות שלה והרבה לאכול מזון מהיר אשר רכש במזללות העיר.  הניקיון אצל מרסל  היה מהיר, להעביר מטאטא ואפילו סחבה לחה  וזהו.  .                                              סדר ? לאסוף את הכול ולשים בצד. אוף ! נגמר.

נחזור לנושא הסיפור :  התאריך המיוחד 21 לדצמבר שנפל ביום שישי. אז באותו היום מרסל החליטה לקראת צהרי היום סוף, סוף להתחיל בבישול לשבת.

לשם שינוי היו לה כל המצרכים הדרושים אבל חסר לה לפת. הלכה מבית לבית לבקש את השורש הזה ולא 

מצאה אצל אף אחת מידידותיה. עד שהגיעה למרים.

- קחי לך לפת יקרתי. את צריכה עוד משהו ?

- לא תודה, יש לי הכול.

- אני מקווה שזה בשביל הסלט מסייר ?

- כן, אבל גם בשביל המרק של הקוסקוס.

- מרק ? אני מצטערת ידידתי.  היום 21 לדצמבר. זה הים הקצר בשנה...  השבת עומדת להיכנס. יש לך זמן להדליק נרות, אם תמהרי.

השכנים ששמעו את סיפור המעשה, נתנו לערב שבת זו, כינוי, שבת אל לפתה, שבת הלפת.

ואילו החכמים תיקנו : אל תאמר שבת אל לפתה, אמור מעתה שבת לפתע... 

שימו לב, בתאריך העברי היום הקצר ביותר לא נופל בהכרח בתאריך הלועזי 21 לדצמבר. השנה ימי שישי הקצרים ביותר נופלים ב-30 לנובמבר וביום שישי שלאחריו 7 לדצמבר 2018. 

גרסה אחרת של שבת אל לפתה

גרסה אחרת אשר סיפרה לי אשתי, אותה שמעה מפי אביה יהודה בוני ז"ל, מספר סיפורים בחסד עליון :

חקלאי מהעיר ספאקס הצליח לגדל  ולטפח לפת אשר צמח והתפתח לממדים גדולים במיוחד. גאה מאוד בלפת עצום המידות שלו, הוא ונטל אותו לשוק הירקות לשיווק. הלפת הזה משך תשומת לב רבה ונמכר במכירה פומבית למרבה במחיר. 

האיכר חזר הביתה שמח וטוב לב ואילו הקנה המאושר  בדרכו הביתה, פגש עקרות בית אשר הסתופפו ברחבה ברובע מגוריהם מסביבו, התפעלו, שאלו שאלות, באותו יום סתיו סגרירי, הסתכלו על הלפת המרשים בהערכה שזהו הלפת היפה ביותר שראו מימיהן.

המשיכו השיחות, בעל הלפת חש בפרגון ביחס ללפת שלו נושא גאוותו, הוא ויתר בשל כך על סיבוב בבית קפה ונשאר לשמוע את קוט-קוט-קוט  של הפרגיות. הנשים לא חשו בזמן העובר וכשהשמש שקעה לאיטה מערבה, והצינה עשתה אותותיה נסו להן לבתיהן.

נזכרו פתאום שעוד מלאכה לפניהן, בישול המרק לקוסקוס ומיני סידורים והכנות לקראת השבת, אבל הזמן אזל הגיעה כבר העת להדלקת הנרות. ארוחת הערב הלכה לכפרות.

זקני העיר אשר שמעו את סיפור הלפת הגדול, נתנו סימן לצהרי שישי הקצרים האלה וכינו את ערב שבת זו  : שבת אל לפתה, שבת הלפת.  

שבת לפתע תיקנו החכמים...