מצעד עשרים שנה למדינת ישראל

יעקב מברך את יוסף

 

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר ; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל־בִּרְכֹת הוֹרַי עַד־תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו;"

שנת 71 למדינה העצמאית, מל טוב !

הרבה חגי עצמאות מאחורינו, אני זוכר יום העצמאות התשיעי, העשירי נחרט יותר וזכרוני, הוא נחגג בהרבה שירים ישראלים ברדיו, ונערך חידון התנ"ך הראשון : ראש הממשל ה  דוד בן גוריו שנודע כחובב מקרא מושבע, העניק בהתרגשות את התואר "חתן התנ"ך הארצילמבוגרים  לעמוס חכם, כשהוא מלווה את הטקס בדברי שבח ותהילה לאיש. 

בעשרים השנים הראשונות של המדינה נערכו מצעדי צה"ל כל שנה, להוציא מצעד שלא היה ב-1949 בגלל התלהבות יתר של האוכלוסייה והתקהלות במסלול התהלוכה, דבר שגרם לכשל ארגוני, חילוקי דעות בין המארגנים וביטולו. כמו כן, פיטורי שלושה קצינים.

בשנת 1964, התקיים המצעד בבירת הנגב והמשתתפים זכו לאכול שעועית כיד המלך, מסיר ענק שהכינה מראש דודה רחל.

בשנת 1968 נערך מצעד המצעדים בירושלים, לרגל 20 שנות המדינה,. זכינו להיות נוכחים בו אימא, אני וסבתא מיכל גם, היא עמדה על כך לבוא איתנו. מיכל-רוני, ריקי, עפרה ואסנת נשארו בבית של ממה ז'יני.

והסיפור שהיה, כך היה. הנסיעה לירושלים הבירה ברכבת מתבצעת בזממן המדובר עם החלפת בנען. בנען ירדנו, שם חוץ משלט עליו רשום שם הקיבוץ לא ראינו כלום, חוץ משום דבר, רק רכבות שלא נעצרות לאסוף אותנו, אנחנו כשלושים איש התקועים באמצע אי-שם.

 לאחר שעתיים המתנה, המזל שיחק לנו ורכבת אחת עצרה ואספה חלק מאיתנו, ומהחבורה של שלושים עשרים ושישה נשארו על הרציף בהמתנה נוספת.

לא היה מקום בקרון, נשארנו קפואים במקום, ללא אפשרות להזיז אבר כלשהו, אפילו הקטן ביותר. לשמחתנו הגענו כעבור שעה ארוכה לבירה ונשמנו לרווחה. שמנו פעמינו לאזור הבמות. מאותו הרגע שהגענו העיר נסגרה והפכה חד-סטרית, נכנסים בה בכיוון אחד ולא יוצאים, מוניות אין, רק חיצים המורים לנו לאן ללכת. אימא בקשה ללכת לבית מלון וזה הצחיק את מי ששאלנו. כל בתי המלון בעיר מלאים, גם האכסניות, בתי הארחה וכדומה. אז הלכנו לבמות.  היה לנו כיף לשמוע ולהצטופף עד שהגענו לקדמת הבמה. נעזרנו בפטיש מפלסטיק שהיה נפוץ בימי עצמאות דאז. נותנים מכה על ראש של מישהו, זה לא כואב, רק משמיע צפצוף, מי שמקבל מופתע מסתובב, אז הוא מאבד את מקומו לטובתנו. היה ככה שמח עד שהתחיל להיות קריר והאמת לסבתא התעייפו הרגליים.

היה כבר חצות, מה לעשות ואין ספא לנוח עליה, ירדנו על הדשא הלח. לא נעים לשבת עליו זמן רב. אז קמנו. סבתא בקשה שניקח אותה למבשרת ציון אצל בת דודה מיחה. אלא שהייתה בעיה, אין כיצד לנסוע לשם, אין מוניות, ולא כלי תחבורה אחר. מי שנכנס לירושלים ביום כזה, שבוי בעיר עד להודעה חדשה.  הצעתי לה שנלך לבית קפה לשתות משהוו חם ולהתחמם. כיתתנו רגלינו הרבה זמן עד שמצאנו בית הקפה היחידי בעיר שהיה פתוח. נכנסנו וישבנו על ארגזי תפוזים עומדים והמתנו לכוס תה בטעם של מים חמים. שתינו, העקר שזה חם. העיקר שהמקום חמים. העיקר שאנחנו בפנים.

לא להרבה זמן. איך שהתה הגיע לתחתית בקשו שנצא, יש אנשים שממתינים בחוץ. הכסף עומד בתור לקופה. החוצה, כבר שילמתם. הלכנו. השעה שתיים ואין מה לעשות. אלא אם כן, נעשה סיבוב בעיר 

העתיקה. בזמנו היה ביטחון, נכנסנו חופשי, בשירה אדירה, ברחובות העיר הישנה, בעיר דוד המשוחררת המסחררת. הסתובבנו עד אשר מצאנו מאפייה פתוחה. קנינו ביצים קשות אפויות בֵֶרמֶד ופיתות ויצאנו לתפוס מקום על המדרכה לקראת המצעד. מילאנו הבקבוקים מים מהברז. סעדנו, שתינו. שבח לאל, כבר לא קר, השמש התחילה לזרוח.

שבע בבוקר, מוכרי השתייה התחילו להופיע ואיתם מוכרי הקרטיבים חביבי סבתא מיכל. בשמונה התחיל המצעד

לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים והמצעד החל בחלק של ירושלים שהיה שנה קודם לכן בשלטון ירדן, חלף על פני חומות העיר העתיקה במקום שישבנו והמשיך למרכז העיר.  המצעד היה גדול בהיקפו וכלל אלפי חיילים,  מאות כלים ממונעים ומטס אווירי של  מאות מטוסים, בהם לראשונה מטוסים מסו סקייהוק  שנרכשו מארצות הברית. המצעד כלל טור ובו שלל המלחמה, לרבות מטו מיג . מאות אלפי אנשים צפו במצעד . היות והיו מאות אלפים חשבתי שמן הראוי לקום ולהקדים ללכת לתחנת הרכבת לפני שההמון יעשה את זה. וכך עשינו.

אלא שכולם חשבו אותו דבר ומצאנו עצמנו הולכים כעדר, כמו בני ישראל היוצאים ממצרים. משער יפו עד לתחנת הרכבת זה לא ארבעה צעדים, סבתא איתנו מלבד אשתי הצעירה ואני. אשתי הצעירה לה נישאתי לפני חמש שנים בת 23 בסך הכול. כשאני חושב על זה היום אימא שלי היתה באותם ימים בת 55, לא גיל מתקדם מאוד, אבל במונים של אז, זה היה כן גיל מבוגר מאוד. צעדנו וצעדנו עד לתחנת הרכבת. נכנסנו לרכוש כרטיסים ובהמולה שהייתה שם, המון רב, נדחף, אשתי אבדה את הכרה. ביד אחת אחזתי בה וביד השנייה דחפתי. הצלחתי להעיר אותה ולהוציא אותה החוצה באוויר הצח שהפיח חיים בה.

 אימא שלי בקשה מים, מילאתי הבקבוק בברז ממול. רצתה קרטיב, קניתי לה, בקשה מים, מילאתי הבקבוק שוב, בברז ממול. בינתיים קנתה בעצמה קרטיב. היא ישבה על הארץ ומוכר הקרטיבים וצמד אליה כאשר מקלות הקרטיבים נערמו לידה. היא בקשה שאמלא את הבקבוק, שוב מילאתי אותו. התור ליד הברז גדל.

בתחנת הרכבת הודיעו שלא תהייה רכבת עד תשע בערב, וזאת שתהייה, מיועדת לתל אביב. חצי מיליון איש מחכים לרכבת אחת, תארו לעצמכם. אמרתי לחבורה שלי :

- אין טעם להמתין לרכבת הגואלת. מה דעתכן שנצעד לבניני האומה, שם תחנת האוטובוסים. אולי יתמזל מזלנו וניסע יותר מוקדם.  הסכימו איתי, בתנאי שזה לא רחוק קבעה סבתא. אמרתי לה שזה לא בסוף העולם אבל די רחוק. אז הלכנו.

הלכנו, הלכנו. הלכנו. זה עוד רחוק. אנחנו רחוקים. תעצור מונית ? אבל המוניות לא עוצרות. הלכנו. מתחנת הרכבת עד לבניני האומה זה רחוק והיה צריך להרגיע את סבתא המון . היא אמרה לי שאם הנסיעות שלי כולן כאלה, היא לא תיסע איתי יותר. עניתי לה שלא, בדרך כלל לא, אבל הנסיעה הזו לא הייתה תפוררה למידות שלה. אני מצטער. לפני בנייני האומה, אשתי הבחינה באנשים העומדים בתור לקופות. היא אמרה לי :

- תישאר על יד אימא, אני אלך לרכוש כרטיסים.

עברה כבר רבע שעה ואיילה אשתי עדיין לא חוזרת. לא שרבע שעה היא זמן רב מדי בהתחשב בקהל הרב המזדנב ליד הקופות, אבל לאימא שלי אין סבלנות והיא מאיצה בי ללכת לבדוק. אני, אם כן ניגש לאזור שמונה  הקופות ובודק היטב את תורי האנשים העומדים, אני לא מבחין באיילה. אני עובר תור, תור ולא מוצא אותה. האמת היא שכל כך צפוף שהחיפוש קשה מאוד. אני חוזר למקום בו יושבת אימא ליד המזוודה שלה - מזוודה שלא שמשה. כשהיא מבחינה בי ללא איילה, היא קופצת בבהלה.

- אתה חוזר לבד ? מה זאת אומרת, " לא מצאת אותה ". אני לא מבינה את המושג הזה. שב פה לשמור על המזוודה שלי ואני אחפש אותה.

- תחפשי אותה ואחר כך אני אחפש את שתיכן ? את יודעת כמה אנשים עומדים שם ? אפשר לסמוך על איילה,. היא תשוב ותשוב לכאן.

חזרתי לחפש את אשתי -  בהתאמה לפי שיר השירים הייתי כותב  :

אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיהָ, וְלֹא מְצָאתִיהָ

כמו בפעם הקודמת ניגש לאזור שמונה  הקופות ובודק היטב את תורי האנשים העומדים, אני לא מבחין באיילה. אני עובר תור, תור ולא מוצא אותה. אני שב בידיים ריקות למקום בו יושבת אימא ליד המזוודה שלה. בפינת הרחובות. אני לא מגיע אליה מחשש לתגובתה, וחוזר על עקבותיי.

אני עושה סיבוב מסביב לקבוצת הבתים האלה אשר מפרידים אותנו מאזור הקופות, אני עושה סיבובי סיבובים חמש או שש פעמים נוספות באומדן זמן של כשעה או יותר עד אשר פגשתי את אשר אני אוהב 

וחרד לשלומה. היא בסדר :

- אין כרטיסים אהובי. סתם עמדתי. קופות  ניידות יוקמו ויפתחו בשעה תשע בערב  ברחבה, מול בניני האומה. משם יצאו אוטובוסים לכיוון באר שבע.

אנחנו חוזרים לאימא ומרגיעים אותה. מה שנשאר לעשות זה להמתין למוצאי החג, לשעה תשע בערב, השעה הגואלת. במחשך התקרבנו לרחבה. בקתות עץ הוקמו, הקופות המיועדות. התיישבנו על המדרכה בקרבת מקום. לא רחוק משם אנחנו מבחינים ברחל וחיים.

- תראו משם ? רחל וחיים. ניגש אליהם.  רחל וחיים היו גם כן במצעד, הם  נשמו לרווחה כשראו אותנו.

- איילה ויגאל. צעקו. כמו שהיה צועק יהודי חרדי " הנה המשיח בן דודי על חמורו הלבן".

הם נרגעו. חיכינו עוד הרבה זמן עד שנפתחו הקופות, עד שעמדנו בתור, עד שנדחפנו לאוטובוס, עד שסבתא מיכל התיישבה. אשתי ואני עמדנו. אהובתי נרדמה בעמידה כל הזמן שארכה הנסיעה מירושלים הבירה לבאר שבע בירת הנגב. שם ירדנו לכיוון שכונה ב' לבית של ממה ז'יניי, לשינה טובה ומועילה. סבתא מיכל המשיכה לנסוע עד דימונה.

נסיעה לחגיגות יום העצמאות ה-20 בעיר ירושלים, לפני 51 שנים. היו זמנים.

יעקב מברך את מנשה ואפריים

"הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק – הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה; הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע, יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ..."