בית הכנסת, סלאת שושן בספאקס

בית הכנסת סלאת שושן בספאקס

האווירה

האווירה בבית הכנסת   " סלאת שושן   " הייתה מיוחדת. בסיפור הזה, אני מנסה להחזור אחורה במנהרת הזמן, למחוז ילדותינו, עם  תיאור האנשים שהתפללו בו. אני מסתמך על זיכרוני הטוב, היות ומה שאני מספר כאן התרחש לפני למעלה משישה עשורים, בתקווה שאעמוד במשימה .

בית הכנסת "סלאת שושן" בפרבר "אריאנה" נמצא בשטח פתוח, המכונה בוסתן שושן, המשתרע מעבר לוילות הקטנות של עובדי הרכבת, בדיוק בפרשת הדרכים, -המזלג-,  המחברת את הדרך לטוניס בצפון, והשדרות המובילות לבאב הז'אבלי ולעיר החדשה, באב אל בחאר בעיר החדשה, בדרום.

כל שבת התפללנו במניין הראשון , בשעה  6⁰⁰ אבי ואני, על מנת לסיים בשמונה ולהספיק לרוץ ולהוציא את סיר האריסה מהמאפייה בה הבשיל על אש קטנה כל הלילה. היינו קבוצה של משכימי קום. האחרים, הרוב, העדיפו לבוא למניין שני, בשמונה .

 לידי,  בפינה בין הקיר ועמוד התווך, ישב ונמנם לו קשיש עטוף כולו בבארנוס מצמר לבן. ידיו מוסתרות מן הקור, כולו מכורבל , הוא דיקלם את תפילתו בעל- פה, ללא שום צורך בסידור ובחומש. הסתכלתי עליו בהערצה, לכשאגדל ואהיה סבא, גם אני אלמד כמוהו לדקלם את המזמורים והפסוקים מזיכרון. אף אני ארכוש לי בארנוס לבן ואבחר לי מקום פינתי, להתכרבל בו בנים לא נים, איזה כיף !

רבי כמוס קרא בספר התורה. אני זוכר ששבת אחת, עת זימן את דודי רחמים אלוש למצוות שלישי, הוא קרא לו במילים אלו :

"  יעלה ויבוא רחמים אלוש,

מהמסורת תלוש,

הרוכב על אופניים,

ביום שבת לפני הצהריים".

 הדבר עלה לרב בנזיפה מפי נסים כהן, יו"ר ראש ועד בית הכנסת. נסים מאוד לא אהב את זה :  להלבין פני אדם ברבים ? לא בבית הכנסת, לא בקחילתנו !

האנשים

נסים כהן התגורר בקרבה אלינו, ליד בית הקפה סירנוס, לשעבר גמברנה. הוא היה שקט ומרצין, הליכותיו אציליות. הוא היה עולה לתיבה, לתפילת ערבית כל ערב שבת, בקול המזכיר את עמק פרי מהרדיו.

בימי השבוע היינו יושבים, אנחנו הדרדקים על מדרגות ביתו. טיפסנו מספר שלבים וקפצנו להנאתנו, מי שיכול גבוה יותר. הגענו כך לשבע מדרגות, שיא שכונתי. אף פעם לא שמענו תלונות ממשפחת כהן, אנשים כל כך אדיבים ! 

סוסו (יוסף) בוחניק היה רס"ר, בתפקיד שמש בבית הכנסת. קולו קול בריטון הנשמע מכל פינה ועיניו העגולות החזיקו אותנו בשקט, הילדים והמבוגרים כאחד. איזו משמעת, כשסוסו נמצא ! הוא היה גם עובר מבית לבית ומעיר אותנו לתפילת שחרית של יום-יום. היה הולם בדלת עד התעוררתי. סוסו היה גם הסנדלר שלנו. כל פעם שעברתי על ידו, היה נדמה לי שהוא בוחן אם הנעליים שלי מצוחצחות ואם הן במצב של שימוש נכון. היינו פוגשים את סוסו גם בלכתנו לבית הספר, אחרי מנוחת הצהריים.  מי שהתמהמה בדרך, ראה אותו חוזר על אופניו ומביט בו באופן כזה, שהילד היה ממהר הרבה יותר. זה על סוסו. 

קלמנט וסלומון בוחניק  (הדודים של רפאל מיבנאל) היו בין נאמני המניין הראשון. אחרי התפילה הייתי פוגש אותם צועדים רגלית, לאיטם לכיוון העיר העתיקה, במטרה להוציא את האריסה מן הכושה (המאפיה). הנרי כהן השכן של סלומון גם התפלל עימנו. הנרי היה  בעל עסק של יבוא ואריזת תה. הוא גם היה הבעלים של בניין קומות והוא השכיר את דירותיו לאנשים בעלי יכולת כלכלית סבירה. הנרי היה המוהל שלי ושל כל ילדי השכונה ושל מי לא. הוא עסק במלאכה זו כתחביב  ובהתנדבות ולא גבה כסף מהורי הנימולים.-,  אדרבה, לא אחת הביא עימו כיבוד ומשקאות למשפחה נזקקת.  כשרציתי דמי כיס בחופשות הייתי הולך לעבוד אצל הנרי כהן,  ומשתכר בבית אריזת התה לא רע בשביל ילד, 300 פרנק ליום 

כפל שמות   

כמוס בוחניק היה האח של השמש. בנו רחמים, החייט  היוו משפחה נוספת בשושלת בוחניק. . למשפחה זו היה כינוי "דר הנמסה", בית נמסה. כמוס עם שם פרטי כמו שלי, והבן רחמים כמו אבא שלי. הם ואחיהם סוסו היו קרובי משפחה שלנו :  אח של אימא שלי, אלברט אלוש התחתן עם ששייה אחות של סוסו וכמוס.

עוד משפחת בוחניק, הבנים אברהם, יוסף ויעקב, ואביהם. האב היה אופה.  אחר כך עבר לעבור כגובה בחברת החשמל, (מקינת אטריסיטי). בן אחד היה בכיתה של אחי נתן ושני אחרים בוגרים ממני.  הבוגר הפך למורה והשני לרופא

 .

סטטיסטיקה 

היו בבית כנסת שלושה כמוס בוחניק, הסבא שלי, כמוס נמסה ואני. היו גם ארבעה קלמנט - רחמים  בוחניק, האח של סלומון המכונה גלומו, הבן של כמוס נמסה, הבן של ששי ונינה בוחניק (קרבונה) ואבא.   היו גם שלושה שלמה בוחניק : שלמה- סולומון גלומו, אחי שלמה המנוח ושלמה נגן העוד, הבן הבכור של נאני בוחניק. בעלי השם יוסף בוחניק היו שלושה גם, יוסף שהיה בכיתה של אחי נתן אשר הזכרתי קודם, יוסף (סוסו)  השמש וחברי - הבן של שלמה גלומו -  עורך אתר .Tunecity  מכל שם היו שלושה, טברקלה !

עוד בוחניק היה פרח או פריאח, ממושב גילת, בן דוד של אבי, וולד עמו.  הוא היה בא לעיתים רחוקות, מהסיבה שהוא קיים בית כנסת בחצר ביתו ושם היה מתפלל גם בא-חי עייד. לשניהם קולות נפלאים, והיינו נהנים לשמוע אותם. כל ביקור שלהם היה חגיגה אצלנו והם היו מוזמנים לעמוד בתיבה.

 האח של פריאח היה שמואל הספר. מי שהיה במושב גילת מכיר את שניהם. שמואל חיה מתקשה לעבוד בעידור ובניקוש עשבים. במהלך הזמן, הוא עבר לבאר שבע, שם שימש ספר נייד, הארגז עם הכלים שלו על הבגז' של האופניים.

בין הנוכחים היה רבי יצחק, מורה ופדגוג שגרם לנו לאהוב אותו מכל הלב. הוא לימד אותי כל כך טוב, שבגיל שבע ידעתי לקרוא את ההגדה של פסח וגם התרגום לערבית. בפסח אבי ז"ל שהיה יודע אמנם לקרוא את ההגדה, לא הבין את פירוש האותיות הקטנות. לכן הוא שאל את סבי, שהיה עונה בצורה לאקונית שהגיע זמן לשתות עוד כוס יין. כך שבמקום ללגום ארבעה כוסות, היו מגיעים להרבה יותר. לכן, בגיל שבע, עברתי " טסט " וניהלתי את הסדר, במקומם ונעשה סדר בעניין.

בירו לוזון

עוד איש מיוחד מבית הכנסת :  בירו.  הוא גר בקרבת מקום, אביו ציון לוזון נהרג כשהוא עלה על שולחן להתקין נורה ונפל. אימו רחל הייתה כבדת שמיעה, כמו גם האחיות שלו ג'רמן וטרז' והוא בעצמו.  מה שאפיין את בירו זה הגמגום שלו, היה לו קושי לבטא את האות ק'. בירו לא היה נחשב בבית הכנסת וחבל. אדם חכם ומתעניין בכול, אבל דל ועני, שערותיו לא היו מסורקות וכאמור גמגם. הוא היה לבוש תדיר בחלוק אפור כמו של בעלי מכולת. חשבו אותו לכסיל ולא נתנו לו כבוד.  אנשים... 

אבל, השם יתברך רצה, ובירו ידע לקרוא את התורה. והוא עשה זאת בכל פעם שרבי כמוס לא היה ולא רבי יצחק. בירו היה מהסס לעשות מלאכת קודש זו, מהסיבה שבכל פעם שהיה מגיע לאות ק, היה נתקע : בלק אוט.   אם הופיעה המילה קדוש, היה מתקשה ומשתנק, הורידים מתנפחים לו, והוא היה מאדים תוך קריאת :  ק... ק... ק... קדוש.

אנטק, היו אומרים בקול. אנטק, פירושו : יאלה, דבר !

אבל אם הגיע נגיד, קדוש, קדוש, קדוש - הייתה בעיה רצינית ואנשים התערבו ביניהם ולקחו זמן לראות בכמה שניות יעשה את זה. היינו על גחלים. לפעמים בירו היה נפגע ועובר לבית כנסת אחר, והיו צריך הרבה מגעים דיפלומטיים ליישר את ההדורים. הגורל רצה שבירו היה הרב האחרון שנשאר בעיר, והוא עשה את כל התפקידים של רב, בכל, מכל, כל. יש לי קטע וידאו משנת 1995, בו הוא נראה עורך חופה.

עוד אנשים

ויש עוד אנשים. האחים עזריה מצפון העיר, דרך טוניס, כך נקרא המקום, מהסיבה שהכביש מוביל לבירה המרוחקת 240 קילומטר.  האחים עזריה היו מכונים דר זוויטנה, זית קטן. אחד מהם הצטרף לקיבוץ רגבים ואילו השני הגיע למושב גילת. השכנים שלהם, משפחת סרור. וגם סמוחה, אני זוכר רק את כינויו. הוא היה גזבר של הקהילייה היהודית בעיר. היו גם אברהם שלי ובניו, האחים שלי, שכנים של קלמנט בוחניק גלומו גרו ליד  הכ נסייה. היום הם תושבי  בבאר שבע. 
אחד מבניהם היה מנכ"ל עיריית באר שבע, מנהל פרויקטים של איש העסקים אלי להב ומנכ"ל שרות הדואר. עוד אחד היה מכונה הקפטן, הוא היה ג'ינג'י, תמיד שלוב זרועות ומופיע כך גם בתמונת תנועת " הנוער המזרחי " באתר עמית, בפורום.

         היה גם דודי אלברט אלוש, בנו שלמה, ושלמה ברבי שהתחתן יותר מאוחר עם בת דודתי טיטון (אסתר).

היה גם קרוב משפחה בריתו לוזון. היו גם שלושה אחים לוזון, שעלו לבאר שבע. הם היו מופיעים תמיד לפי סדר  גיל. המבוגר היה קדימה והצעיר סגר את התור. הם היו מחזיקים בית מלאכה של אינסטלציה בעיר, ברחוב הבלגים : Rue des Belges.

החנות הייתה בתוך מרתף, והכניסה כל כך נמוכה שרק הם, אני חושב היו עוברים בה. אולי זו הסיבה שראיתי מישהו שהעדיף לדבר עימם דרך החלון. שמותיהם כמימס (כמוס), נסים ושמימל (שמואל).  נסים עבר לקירית חיים. 

רחמין ברבי השמש האחרון

רחמין ברבי היה חייט וגר בפרשת הדרכים בין כל שכונות העיר. מי שהזמין אצלו מכנסיים, לא קרע אותם,  אלא אולי רק שנים רבות אחרי עלותו ארצה. אני הכרתי מעט את רחמין, היות והוא בא אלינו בסמוך לזמן שעליתי ארצה. רחמין היה השמש, השוחט והחזן האחרון בבית הכנסת שלנו. הוא החליף את סוסו בוחניק שמונה לשמש בית הכנסת בית אל בעיר ואב בית, בבית הספר " כל ישראל חברים " המחובר לבית כנסת.

 זהו בית הכנסת המכונה בפי הסופר קלוד קאייט : La Synagogue de Sfax. 

רחמין נראה ברחובות ספאקס לקראת יום כיפור, מתרוצץ בין השכונות, עם בירו ונגרי המורה לשחייה, והם הלכו לכל בית לערוך טקס הכפרות. רחמין הוא דוד של הסופר קלוד קאייט, אח של אימו. 

רחמין ברבי שימש בבית הכנסת סלאת שושן, עד 1968 עת היגר עם משפחתו לפאריס. שם היה שמש וחזן בבית הכנסת " המניין ", עד לבואו של רינו סרור ואז התפנה רחמין לטיפול ותחזוקת בית הכנסת עד 2001.  רחמין נפטר בגיל 96, ונטמן בבאר שבע ב-1 באפריל 2007, ליד אשתו האהובה.

זהו על הנושא הזה. תוך כדי פרסום כתבה זו, עשיתי הכרה עם הבת של רחמין ברבי. שמה ז'נין. כתבה תגובה. חזרתי אליה ואמרה ששמחה לקרוא אודות אביה היקר.    

אני תקווה שאזכור עוד אנשים. אם יצא לי, אחזור אליכם.

לאלה הרבים שלא נמצאים עוד בינינו אומר, יהי זכרם ברוך.