הבו לנו מחעילה

מנהג בקשת סליחה

לקראת יום כיפור ובצאת יום הזיכרון, כל אחד מאיתנו אמור לבקש סליחה מחבריו, קרובי משפחתו, איחיו, מכריו ולכל איש שנראה לנו שיש מקום לגשת אליו בבקשת מחילה.  השם סולח לנו על עברות כלפי המקום אבל לא עבור עוונות בין אדם לחברו. על כך עלינו לסגור עניין אחד מול השני, עד כמה שזזה נשמע רגיש.  אילולא כן, נישאר בחוב שלא יכופר.

אני טעיתי כלפי דוד : סיפורו של אמיר

ביום שבת 21 באוקטובר 1967, ישבתי עם אחי יוסי  ואלתרנו שיטה שתאפשר לנו באמצעות קודים להחליף בינינו, ויזואלית, מידע לגבי משחק קלפים הנקרא בלוט (Belote). על פי סימנים מוסכמים בינינו יוסי היה מעביר לי אי אילו קלפים יש לו ביד ואף אני עשיתי כך. אז שיחקנו מול שני הדודים שלנו, מירון ורחמים וניצחנו. השניים, שועלים וותיקים ומנוסים לא האמינו למראה העיניים שלהם גם כשהפסידו את משחק החוזר. עוד ניסיון שלישי לא צלח להם.

אז דוד מירון קבע שנתחלף בפרטנרים. ברגע זה, השתנו כללי המשחק והתגלה שהמלך הוא עירום ואין בשורה בישראל. דוד כעס מאוד. הוא קיפל את משקפיו והכניסם בכיס מעילו תוך ביטוי רוגזו :

—   הסבר בבקשה...

—  מעשה קונדס דוד, התגוננתי, לא יותר.

—  זאת רמאות מהולה בקונדסות. לא תשחק איתנו יותר.

—  רשמתי לפני...

 —  אל תענה לי וצא מהחדר.

יצאתי מהמקום אכול בעלבוני. כמו במקרים כגון אלה, חיפשתי להצדיק את עצמי. דוד רחמים היה יכול להתערב ולהמתיק את הגלולה המרה הזאת. רק רצינו לצחוק, מדוע להוציא עלי חוזה ? אני לא ילד, אני רץ לקראת גיל 28, יש צורה להתבטא ולהביע תגובות. 

האסון 

בשעה 11 בערב, ניגשתי למפעל הטקסטיל "קפטאן" למלא את תפקידי כאומן אריגה. מחוסר מזל, הפסקת חשמל תפסה אותנו מתחילת המשמרת, התאספנו מובטלי מעש מאונס בחדר האוכל המואר בתאורת החירום, מנסים להעביר את הזמן בשיחות חולין, בשאון רב. הדיאלוגים שהיו מעניינים בראשיתם החלו לשעמם ולדעוך עם חלוף השעות. יש ששיחקו עם קופסאות גפרורים הנזרקות מעלה בתנועת קפיצית של האגודל המשתחרר  מאצבע האמה. הקופסא נופלת והניקוד נקבע לפי שהיא נופלת בעמידה, על הצד הזה או האחר. השקט השתרר כשרדיו הטרנזיסטור נתן את החדשות הרעות :

"אח"י אילת הוטבעה סמוך לפורט סעיד על ידי טיל טורפדו אשר נשלח על ידי המצרים, בשבת 21 באוקטובר בשעה 17:30. ישנם עשרות הרוגים זה עתה. מחכים להמשך ידיעות. איזה אסון !  אלוהים, איזה אסון !

יצאתי את חדר האוכל. אלוהים, איזה אסון ! כמה הרוגים ! אני רותח כולי, מידת האסון זעזעה אותי... ברגע שהייתי עסוק בריב קטן על שטויות, ריב של ילדים שמשחקים גוגואים. אלוהים, איזה אסון ! אני נכנס למחלקה השקטה לא כהרגלה. אני יושב-צונח על גליל שתי*, ואני חוזר משחזר את הידיעות האחרונות אשר שמעתי ברדיו ותוך כדי מחשבות על גודל האסון, העיניים שלי נעצמות. 

אליהו

 בנים לא נים אני רואה איש בא בימים מתקרב אלי... הוא מניח כף ידו על כתפי... המגע שלו מטיב עימי... אני פוקח עיניים : זהו אדם מבוגר מאוד אשר לא הכרתי. מעניין, אני מכיר את כולם במחלקה הזו ומחוץ למחלקה. האיש לבוש לבן, בצניעות, אבל בגדיו נקיים. מה שמושך תשומת לבי, זה הזקן הלבן המטופח שלו. אני מחליט לדבר איתו :

—   איזה אסון !

—  כן, טורפדו פגעה באניית חיל הים...

שקט. אני ממשיך לפרשן את האירועים...

 —  אסון גדול...     

—   כן, בל יתואר במילים. אבל היית שפוף לפני ששמעת את החדשות... 

—  היה לי ריב עם הדוד מירון.

—  שמתי לב שלא היית כמו תמול-שלשום.

—  סבא אתה מדבר כמו אחד שהכיר אותי מקודם.

אני מביט על האדם המבוגר הזה, עושה לי טוב לדבר איתו, בא לי לשפוך מולו את מר ליבי. אף על פי  ששבר נרגעתי..

—  הכרת אותי מקודם ? אני שואל את הסב המקסים.

—  אתה מוכר לי מתמיד. הדוד שלך אוהב אותך בני.  

—  אם כן מדוע העליב אותי ?

—  אל תידבק בקטנות. יתכן שהתנהגותך הפתיעה אותוו.   זכור : מי שאוהב אותך, יתכן שיגרום לך לבכות, הייתה אומרת אימא שלך...

—  אלה מילים שלה. אתה מכיר בני משפחתי ?

—  כולם.

—  סבא, טוב לי בחברתך. הייתי רוצה  לראות אותך לעתים קרובות.

—  כל פעם שתצטרך אותי, אהיה כאן לידך.  מה אתה עומד לעשות ?

— בתום המשמרת, אני אעבור דרך השוק לקנות צרור שפינז' ואקח אותם לדוד. זאת תהיה הזדמנות  נאותה לבקש סליחה.

—  ובכן, תעשה את זה בני.

—  מה שמך סבא ?

— שמי אלי. אליהו.

— קום ! הפסקת החשמל הסתיימה.  זהו אהרון, הסגן הנאמן שלי שמעיר אותי משינה עמוקה.

— אהרון איפה הזקן ?

— איזה זקן ? לא היה פה שום זקן.  היית לבדך, שקעת בתרדמה כל כך טובה שלא רציתי להעיר אותך.. החשמל חזר לפני כארבעים דקות. טיפלתי במה שיה לטפל, כתבתי את הדו"ח. מה שנשאר זה להדפיס את הכרטיסים ולעוף הביתה.

שמעתי אותך אומר "אליהו" בשנתך .

—  אמרתי אליהו ? 

סליחה

בשש וחצי בבוקר נכנסתי לבית הדודים מירון ורשל. הם קיבלו אותי יפה מאוד. דוד חיבק אותי ואימץ אותי על החזה החסון שלו. נצמדתי אליו בכיף. מסרתי את השפינז' לדוה שלי. שתינו תה מהביל ביחד. כעבור מחצית השעה נפרדתי מהם. 

—  להתראות, אני הולך לישון. אוהב אתכם. 
— תשוב לשחק איתנו אמיר... 
— לא דוד, אני עם הבלוט*  הפסקתי.  

— אתה לא נראה טוב. מה קורה ? מששהו מטריד אותך ?חקר אותי דוד.

—  כן, אונית חיל הים אילת טורפדה על הצוות שלה ליד פורט סעיד. יש עשרות חללים.

— איזו מכה !

בדרכי הביתה, אל רעיתי ובנותיי אני חושב אנחנו נמצאים בהר געש של אלימות, האזור שלנו רותח וקשה לעצור את מכונת המלחמה, עד כדי כך שהסיפורים הקטנים שלנו מתגמדים ומאבדים מחשיבותם.

על כן , טוב לנקות את השולחן, לסלוח לאחרים ולבקש סליחה ומחילה על טעויות שלנו.

הבו לנו מחילה בשעת הנעילה !  

ביאור מילים : 
גליל שתי * : הבד נוצר מהצטלבות של חוטי שתי וערב. גליל שתי הוא גליל מתכת עליו מגוגלגלים חוטי השתי. 
בלוט * :    משחק קלפים, Belote. בערבית- טוניסאית פירוש המילה בלוט הוא שטיויות.