פגישות עם חברים משמחות

חברים זה שמחה

 1961. לפעמים יוצא לנו לפגוש מישהו מוכר, ללא תכנון מראש. באותו יום הייתי צריך להיות בעבודה, שלושה קילומטר מכאן, אבל סבלתי בלומבגו פתאומי אשר מנע ממני לקום לשגרה הרגילה. במקום זאת פניתי לטיפול רפואי אצל דר' מ. מומחה באורטופדיה.

 אז,  יצאתי מסניף קופת חולים עם "אישור מחלה לשלושה ימים".  צעדתי כעשרה מטרים בדיוק ולנגד עיניי הצטיירה דמות אדם מוכרת,  מין צורת הליכה הנראית ממרחק כמאתיים מטר כהליכתו החתולית-נונשלנטית של חברי קיקו. לא יתכן, קיקו – יעקב בניסטי –  לא היה טורח ובא עד לדימונה מבלי להודיע לי מראש ? אם לא היה הלומבגו המקרי הזה, הייתי בתשלובת כיתן מחזקת ברגים או מרכיב חלק בנול אריגה. לו הייתי סתם מצונן, לא הייתי נעדר מהעבודה. מה היה עושה קיקו ? מסתובב בכל העיר ללא כתובת ? הנה הוא מתקרב, זהו באמת קיקו.

אני רץ אליו, הלומבגו, נשכח, עף לו עם הרוח, אנחנו מתחבקים, מתנשקים, אני שמח, הוא שמח, אנחנו מתחבקיםן שוב ושוב במין חיבוק שלא נגמר... איזה קטע  !  יה ראב !

–  קיקו, מה קורה ?

–  באתי לבקר אותך...

–  היית מודיע לי. יכולתי להיות בעבודה...

–  עזוב שטויות, יש אמרה האומרת שהעולם קטן, שני חברים עשויים להיפגש בעולם הקטן הזה...

–  אמרה מעניינת... רצית לפגוש אותי. היה לי לומבגו. לא הלכתי לעבוד. הגעת. נפגשנו. הלומבגו נעלם.

–  נעשה סיבוב בעיר ?

–  בוא נלך למרכז העיר נשתה משהו בדרך.

–  בא לי לשתות קפה אספרסו...

–  גם אני, מאז שהגעתי לארץ התמכרתי למשקה הזה.

ככה תוך כדי טיול, תוך כדי דיבור, תוך כדי החלפת חדשות מהבית הגענו לביסטרו של גדי ולגמנו בשמחה קפה מהביל האהוב לדור שלנו, דור האספרסו. שתינו בכיף. ברגע שבאנו לשלם לפני היציאה, הברמן הודיע לנו להפתעתנו כי רבה, שהמשקאות שלנו שולמו.

–  שולמו ? שאלנו שנינו ביחד.

הסתובבנו לראות מי הנדיב התורן, פרץ יעיש, חבר מכיתן הרים את היד. חייכתי. קיקו חייך. מסתבר ששנינו מכירים את יעיש. יעיש ישב בשקט, בכוונה להפתיע אותנו. שובב יעיש הזה. ניגשנו אליו. חיבוקים בינו לבין קיקו.

–  באתי לדימונה בין היתר בכוונה לפגוש אותך אמר קיקו בשקט אופייני רק לבריטים.

–  הכיצד ? לא יצרת קשר, לא התעניינת איכן הבית שלי נמצא ? באיזו רחוב הוא ממוקם ?

–  לא מסובך, יש אימרה האומרת שהעולם קטן, שני חברים עשויים להיפגש בעולם הקטן הזה...

הזמנתי את חברי קיקו הביתה. אימא שלי הכינה תבשיל אורז עם רוטב וקציצות בשר קטנות, עונג לחך. שנינו נהינו. עברנו יחד יום יפה, מאוד נחמד. יום לא מתוכנן, אבל מרגש.

 חסידה מבקרת אותי

1988.  החיים הם כאלה. עבודתי בכיתן הופסקה וחיפשנו דרך אחרת להתפרנס. פתחנו חנות לממכר מצרכי מכולת, מינימרקט והסתתרנו בה יפה. אהבנו לדבר עם הלקוחות ומצאנו בכך עניין רב. הנשים דברו עם אשתי על נושאי חינוך ילדים, בישול, אפיה, עבודות הבית ואילו אני מצאתי שבכל גיל יש לגבר תחומי התעניינות מיוחדים

אבל תמיד ידברו ברצון על כדורגל.

אז בין חיתוך גבינה ופריסת פסטראמה היה תמיד שמח.

אישה אשר עמדה ודברה עם אשתי משכה את תשומת לבי. הקול שלה המיוחד אמר לי משהו...  שאלתי את זוגתי – אם היא יודעת את שמה, אבל היא ענתה לי בשלילה. החלטתי לשאול אותה.

ביום שבאה אלינו שוב, היא נכנסה לאחר שקשרה את הכלבלב שלה מחוץ לחנות והחלה את קניותיה, פניתי אליה :

–  היית חברת קיבוץ ?

–  אכן. ענתה.

–  גם אני הייתי חבר קיבוץ, נדמה לי שנפגשנו בעבר.

–  כן, אבל אני הייתי חברת קיבוץ בצפון.

–  הייתי חבר קיבוץ בגליל המערבי, עניתי.

–  אבל זה היה מזן, הקשתה...

–  הייתי חבר בקיבוץ פרוד, הודעתי לאישה החמודה, מאוקטובר 1956.

–  אנחנו עזבנו את פרוד בדצמבר 1956, אמרה האישה. יתכן שאתה זוכר אותי ?

–  שמך חסידה ובעלך הוא דב. בעלך הדריך אותנו ביחד עם פפשי בהתגוננות לפני מלחמת קדש.

חסידה נדהמה שזיהיתי אותה על פי קולה בלבד. היא החלה לפטפט איתי, התחלנו להחליף חדשות בינינו. לבסוף הייתה כל כך נרגשת ששכחה להמשיך בקניות, הלכה מבלי לקחת את הכלבלב, שנשאר קשור לעץ ליד החנות. היא עברה את הכביש ללא אמצעי זהירות... המכוניות החלו לצפור לה.

הלכתי אליה לקחת לה את הכלב. תפסתי את ידה כדי לעזור לעבור את הכביש בבטחה. מאותו יום הפכנו לחברים. נפגשנו עם בעלה דב. דב, הפך לבעל שיער לבן נוגד לחלוטין את השיער השחור שהכרתי. פגשתי אותו פעם קודמת 28 שנים קודם והוא קידדם את פני בברכה. אבל בשנת 1988, הוא לא זכר אותי בכלל. לא נורא. שמחתי לפגוש אותו ואת חסידה.

חברים   שליוו את ילדותינו, ידידים ואנשים שהיו איתנו בימי נעורינ ו, האתרים בהם גרנו ושהינו באותם ימים יהיו לעד חלק מזיכרונות מתוקים ובלתי נשכחים.  פגישות עם חברים תמיד משמחות.