פגישות עם חברים משמחות

חברים זה שמחה

 1961. לפעמים יוצא לנו לפגוש מישהו מוכר, ללא תכנון מראש. באותו יום הייתי צריך להיות בעבודה, שלושה קילומטר מכאן, אבל סבלתי בלומבגו פתאומי אשר מנע ממני לקום לשגרה הרגילה. במקום זאת פניתי לטיפול רפואי אצל דר' מ. מומחה באורטופדיה.

 אז,  יצאתי מסניף קופת חולים עם "אישור מחלה לשלושה ימים".  צעדתי כעשרה מטרים בדיוק ולנגד עיניי הצטיירה דמות אדם מוכרת,  מין צורת הליכה הנראית ממרחק כמאתיים מטר כהליכתו החתולית-נונשלנטית של חברי קיקו. לא יתכן, קיקו – יעקב בניסטי –  לא היה טורח ובא עד לדימונה מבלי להודיע לי מראש ? אם לא היה הלומבגו המקרי הזה, הייתי בתשלובת כיתן מחזקת ברגים או מרכיב חלק בנול אריגה. לו הייתי סתם מצונן, לא הייתי נעדר מהעבודה. מה היה עושה קיקו ? מסתובב בכל העיר ללא כתובת ? הנה הוא מתקרב, זהו באמת קיקו.

אני רץ אליו, הלומבגו, נשכח, עף לו עם הרוח, אנחנו מתחבקים, מתנשקים, אני שמח, הוא שמח, אנחנו מתחבקיםן שוב ושוב במין חיבוק שלא נגמר... איזה קטע  !  יה ראב !

–  קיקו, מה קורה ?

–  באתי לבקר אותך...

–  היית מודיע לי. יכולתי להיות בעבודה...

–  עזוב שטויות, יש אמרה האומרת שהעולם קטן, שני חברים עשויים להיפגש בעולם הקטן הזה...

–  אמרה מעניינת... רצית לפגוש אותי. היה לי לומבגו. לא הלכתי לעבוד. הגעת. נפגשנו. הלומבגו נעלם.

–  נעשה סיבוב בעיר ?

–  בוא נלך למרכז העיר נשתה משהו בדרך.

–  בא לי לשתות קפה אספרסו...

–  גם אני, מאז שהגעתי לארץ התמכרתי למשקה הזה.

ככה תוך כדי טיול, תוך כדי דיבור, תוך כדי החלפת חדשות מהבית הגענו לביסטרו של גדי ולגמנו בשמחה קפה מהביל האהוב לדור שלנו, דור האספרסו. שתינו בכיף. ברגע שבאנו לשלם לפני היציאה, הברמן הודיע לנו להפתעתנו כי רבה, שהמשקאות שלנו שולמו.

–  שולמו ? שאלנו שנינו ביחד.

הסתובבנו לראות מי הנדיב התורן, פרץ יעיש, חבר מכיתן הרים את היד. חייכתי. קיקו חייך. מסתבר ששנינו מכירים את יעיש. יעיש ישב בשקט, בכוונה להפתיע אותנו. שובב יעיש הזה. ניגשנו אליו. חיבוקים בינו לבין קיקו.

–  באתי לדימונה בין היתר בכוונה לפגוש אותך אמר קיקו בשקט אופייני רק לבריטים.

–  הכיצד ? לא יצרת קשר, לא התעניינת איכן הבית שלי נמצא ? באיזו רחוב הוא ממוקם ?

–  לא מסובך, יש אימרה האומרת שהעולם קטן, שני חברים עשויים להיפגש בעולם הקטן הזה...

הזמנתי את חברי קיקו הביתה. אימא שלי הכינה תבשיל אורז עם רוטב וקציצות בשר קטנות, עונג לחך. שנינו נהינו. עברנו יחד יום יפה, מאוד נחמד. יום לא מתוכנן, אבל מרגש.

 חסידה מבקרת אותי

1988.  החיים הם כאלה. עבודתי בכיתן הופסקה וחיפשנו דרך אחרת להתפרנס. פתחנו חנות לממכר מצרכי מכולת, מינימרקט והסתתרנו בה יפה. אהבנו לדבר עם הלקוחות ומצאנו בכך עניין רב. הנשים דברו עם אשתי על נושאי חינוך ילדים, בישול, אפיה, עבודות הבית ואילו אני מצאתי שבכל גיל יש לגבר תחומי התעניינות מיוחדים

אבל תמיד ידברו ברצון על כדורגל.

אז בין חיתוך גבינה ופריסת פסטראמה היה תמיד שמח.

אישה אשר עמדה ודברה עם אשתי משכה את תשומת לבי. הקול שלה המיוחד אמר לי משהו...  שאלתי את זוגתי – אם היא יודעת את שמה, אבל היא ענתה לי בשלילה. החלטתי לשאול אותה.

ביום שבאה אלינו שוב, היא נכנסה לאחר שקשרה את הכלבלב שלה מחוץ לחנות והחלה את קניותיה, פניתי אליה :

–  היית חברת קיבוץ ?

–  אכן. ענתה.

–  גם אני הייתי חבר קיבוץ, נדמה לי שנפגשנו בעבר.

–  כן, אבל אני הייתי חברת קיבוץ בצפון.

–  הייתי חבר קיבוץ בגליל המערבי, עניתי.

–  אבל זה היה מזן, הקשתה...

–  הייתי חבר בקיבוץ פרוד, הודעתי לאישה החמודה, מאוקטובר 1956.

–  אנחנו עזבנו את פרוד בדצמבר 1956, אמרה האישה. יתכן שאתה זוכר אותי ?

–  שמך חסידה ובעלך הוא דב. בעלך הדריך אותנו ביחד עם פפשי בהתגוננות לפני מלחמת קדש.

חסידה נדהמה שזיהיתי אותה על פי קולה בלבד. היא החלה לפטפט איתי, התחלנו להחליף חדשות בינינו. לבסוף הייתה כל כך נרגשת ששכחה להמשיך בקניות, הלכה מבלי לקחת את הכלבלב, שנשאר קשור לעץ ליד החנות. היא עברה את הכביש ללא אמצעי זהירות... המכוניות החלו לצפור לה.

הלכתי אליה לקחת לה את הכלב. תפסתי את ידה כדי לעזור לעבור את הכביש בבטחה. מאותו יום הפכנו לחברים. נפגשנו עם בעלה דב. דב, הפך לבעל שיער לבן נוגד לחלוטין את השיער השחור שהכרתי. פגשתי אותו פעם קודמת 28 שנים קודם והוא קידדם את פני בברכה. אבל בשנת 1988, הוא לא זכר אותי בכלל. לא נורא. שמחתי לפגוש אותו ואת חסידה.

חברים   שליוו את ילדותינו, ידידים ואנשים שהיו איתנו בימי נעורינ ו, האתרים בהם גרנו ושהינו באותם ימים יהיו לעד חלק מזיכרונות מתוקים ובלתי נשכחים.  פגישות עם חברים תמיד משמחות.  

ברוך השם, יש התקדמות

NeuroMyelite Optique NMO 

באותו בוקר  של יום שני התפללתי לשם, תפילה אחת ויחידה, תחינה אחת, בריאות טובה לבת שלי לימור. 

כשיש לנו בקשה מיוחדת מאוד מהשם, זו משאלת לב, זו לא רשימת קניות מהמכולת, זה לא דף כתוב במהירות לפני היציאה : בתחינה לשם אומרים את העיקר, את המילה הבוערת, מה שכואב לנו, מה שמציק לנו וגורם לנו נדודי שינה ותחושת אבדן השפיות.

רק תפילה אחת אמרתי ליושב במרומים : "אנא תן רפואה לבת שלי לימור".   

אותו יום שני, י בתמוז היה גם יום ההזכרה השנתי של אימא וכל המשפחה הייתה נוכחת. לימור באה אלינו להודות לבני המשפחה היקרים אשר דאגו לה. לימור התרגשה מאוד מידיעה שכל אחד ואחד מבני המשפחה המורחבת ביקש להשתתף בהוצאה היקרה, כל אחד ביקש להרים את תרומתו ולשלם את התרופה שלא מופיעה בסל הבריאות, המבטרה - היא כן מופיעה בסל הבריאות לגבי מחלות אחרות, אבל לא לגבי ה-NMO. – כל אחד מבני המשפחה היקרים ביקש לתת את המעשר שלו ואף למעלה מכך.

אנחנו ההורים ענינו לכולם שלעת עתה, יש באפשרותנו לשאת בהוצאות, אבל בכל זאת, עצם העובדה מציעים היא כבר מרגשת.

חברת הביטוח שמרבה להופיע בטלוויזיה אטמה אוזניים, הציעה תרופה חליפית לא רצויה בגלל תופעות לוואי.

אבל אנשים טובים באמצע הדרך, לא חסרים.

החותן ינעקלה לדוגמא בעקש לשאת בכל ההוצאה. על כך ענה לו דני המנהל של לימור :

-  לא בא בחשבון, התשלום עליי.

אשתי ואני ענינו לכולם שהאחריות נופלת עלינו, תודה לכולם, אנחנו נישא בהוצאות, יש לנו את האפשרות לעשות את זה.

אבל מרגש שלא חסרים אנשים רבים שמבקשים לעזור לאישה הצעירה לימור. מאוד מרגש שכל כך הרבה אנשים טובים יש בעולם הזה שכל אחד מבקר ושכולם מקטרים עליו.

חברות של הבת שלי ריקי ביקשו להרים תרומות. עצרנו אותן בזמן.

עמאר, בעל הבית של החברה המעסיקה את הבת שלנו אוסי, בדואי הודיע שאם יהיו לנו בעיות כספיות, הוא יפתור אותן ויוסיף מכספו כל סכום שיחסר לנו. יפה מאוד.  אבל ברוך השם, יש לנו שליטה על חשבונות הבנק שלנו ואנחנו יודעים בדיוק מה היכולות שלנו.  בכל זאת, רב תודות...

הבעיה שהעסיקה אותנו הייתה זאת : חברת הביטוח לא רצתה לשאת בתשלום התרופה היחידה אשר הומלצה על ידי הנוירולוגים המומחים ממרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. התרופה הזו מבטרה מוכרת בסל הבריאות  לכל מיני סוגי מחלות סרטן אבל לא למחלה בה סובלת הבת שלנו לימור :

NMO, NeuroMyelite Optique.

היות וכך, הבת שלנו לימור כתבה מכתב למזכירת חברת הביטוח בדרישה לקבל תשובה לאלתר מאותו יום עד ליום שלישי 4 ליולי 2017. אם לא תתקבל תשובה עד לאותו יום ועד בכלל, נראה עצמנו חופשיים לרכוש את התרופה במו עצמנו ולדרוש החזר הוצאות.

קיבלנו תשובה שהפילה אותנו לקרשים :

"אינכם יכולים לרכוש תרופה כזו בגפכם, היות והיא מיובאת במיוחד על ידי חברות הביטוח בלבד". 

כאמור תשובה אשר סגרה בפנינו כל הדלתות.

אבל השם גדול, חנון ורחום.

ביום שלישי  האמור להיות תאריך ה- limit of ultimatum  :

השם היושב במרומים מופיע בגדולתו :

כתוב בתהלים פרק כג- פסוק ד

ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע—

   כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי...

עמאר בעל החברה של אוסי מופיע שוב ובסיועו נוצר קשר עם גיסו הרוקח אשר מפנה אותנו לצינורות ההספקה של המבטרה.

הרוקח מצלצל לרופא הנוירולוג ומיד סוכם שהתרפה תסופק למרכז הרפואי מאיר. הרוקח הנו בדואי, אנחנו יהודים, אבל אתם יודעים, בבאר שבע העיר של אברהם, יצחק ויעקב היהודים והמוסלמים חיים בכבוד הדדי.  הם מבקרים אחד את השני ועוזרים אחד לשני. מה שכותבים באמצעי התקשורת ה רק בלה, בלה בלה.  ככה זה בעיר אברהם, אנחנו חיים בכבוד הדדי.

אז הרוקח מפנה אותנו לצינורות ההספקה, אנחנו משלמים בכרטיס האשראי, ברוך השם. התרופה נשלחת הישר למרכז הרפואי מאיר. הרוקח מעדכן אותנו שהיש הנחה לפעימה השנייה, חשוב מאוד. האדם  האדיב הזה מסרב לקבל את חלקו בעסק כמקובל, בכך מוזיל לנו את עלות הטיפול ב-20000 ₪ לשנה.

למחרת לימור מקבלת את התרפה בפעם ראשונה במרכז הרפואי מאיר, הכול לפי התכנית.  כעבור  שבועיים היא תקבל תוספת טיפול. המנה השנייה בשתי פעימות נוספות אחרי חמישה חודשים.

ההמשך הוא שועדת הבריאות שבקיבוץ שחברה בו לימור החליטה שכל הוצאות עבור הטיפול של לימור תהיינה על חשבון הקיבוץ בו היא חברה. לכן מחזירים לנו את מה שילמנו. נו טוב, אם יש ארגון גדול שעומד מאחוריה, אז בסדר. כל הכבוד לעזרה ההדדית של הקיבוץ.

הקיבוץ עושה עוד יותר :  כל הקיבוצים יחד עומדים מול חברת הביטוח שעושה וויתור ראשון, היא מוכנה לשאת בטיפול הראשון של רבע השנה הראשונה. נראה כסנונית ראשונה לקראת הבאות.

שבח לשם, הכול מתקדם... בריאות טובה בת יקרה שלנו....