פגישה מפתיעה ומרגשת

סדרי פסח רבים ומרגשים הכרתי בימי חיי, כאלה שהם בלתי נשכחים, אבל המרגש ביותר היה ללא ספק סדר פסח אשר חל ב-30  בחודש מרץ 1961. אבל חכו, אספר לכם את הסיפור מההתחלה.

נפרדתי מבני משפחתי חמש שנים לפני כן, ב-1956  ועליתי ארצה לקיבוץ. הכוונה שלנו הייתה שבני ביתי יעלו אחריי. אבל הוריי הפכו מיד מסורבי עלייה תכף אחרי שנפרדתי מהם, עקב מדיניות המוזרה של הסוכנות היהודית. כך לא התראינו שנים ארוכות. 

בתום השרות הצבאי החלטתי לעזוב את הקיבוץ אשר אהבתי וללכת לעיר, לעבוד במפעל, להתפרנס על מנת לשלוח למשפחתי  אישור שהם יהיו תחת חסותי ושאתמוך בהם.  כתבתי להוריי שאני  בדרכי דרומה ושבכוונתי לגור בדימונה ויצאתי לדרך.   

נפגשתי עם המלאך הטוב אפרים בר חיים ושוחחנו על הנושא המטריד אותי. התברר לי שלאפרים יש קשרים אמיצים בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא אמר לי :

 -   ארשום את פרטי המשפחה שלך, תוך שבועיים לכל המאוחר תשמע מהם.

עברו ימים מספר והחילותי לעבוד בכיתן-דימונה. יום העבודה הראשון שלי היה 29 למרץ 1961. עבדנו עד השעה  17 :15 ויצאתי בכיוון הביתה. הביתה, זה היה לבית דודי מאיר אלוש.  בפתח המפעל חיכה לי אליהו טייר (אמיל). הוא פנה אליי במילים אלה :

-   יגאל, אתה יודע מי בא לדימונה ?

- לא. עניתי.

-  אז תנחש... זה שווה ניחוש...

-  בן גוריון ? משה שרת ?

-  אנשים יותר חשובים... קבע. אמיל.

יותר חשובים מבן גווריון ומשה שרת ? מי הם אנשים האלה ?

- אמיל אתה מסקרן אותי מאוד. מי באו לדימונה והםן חשובים יותר מראש הממשלה הראשון ? הם עדיין בדימונה ?

-  הם עדיין בדימונה והם מבקשים מאוד, מאוד להיפגש אתך בדחיפות. לכן באתי אליך, שלא תלך למקום אחר, ורק אחריי.

-  ריבונו של עולם, תדבר אמיל... מי באו לדימונה  ודורשים בשלומי ? תדבר אמיל... מה התחפשת לדג ?

-  זה בשביל המתח... אבל הנה הגענו... גש לכניסה הזו, בלוק 62 ותמצא אותם יושבים  על המדרגות.

ליבי החסיר פעימה. כנראה שהדם לא עלה לפנים שלי.  אמיל אמר לי לעצור.

-   לא אמתח אותך יותר מדי. שב על הקיר הקטן פה. המשפחה שלך הגיעה. אתה בסדר ? עכשיו גש.

מיד מצאתי את האחים שלי מסביב לי, שלמה, פרדי, ויוי, הרצליקו... התחבקנו התנשקנו. הם גדלו, כמה גדלו. על מדרגה אחת ישב לו בנוח דוד חמינו מחייך מפה לאוזן. איזו התרגשות !

-  בוא שב.  פקד עליי. רוצה כוס יין ?

-  כוס יין פה על המדרגות ?

- מה אכפת לך ? בוא נחגוג ?

התחבקנו בלי סוף... הדוד שלי המיוחד... כשהייתי בגיל שנתיים לקח אותי לבית קפה של חסון בגאבס וביקש שני בריק ושני כוסות יין. עבור שנינו.

אני ישבתי על הדלפק והברמן צחק משום שלא רציתי לשתות יין. 

-  דוד איפה ההורים שלי ? איפה אחותי ליזה ? איפה אחותי ויויאן ?

-  הם אצל דוד מאיר, אל תדאג.. לך לשם תמצא אותם ועוד הפתעה אח קטן, שדון...

- אני הולך. סליחה שאני נפרד מכם מהר כל כך. על השדון ידעתי, החלפנו מכתבים.

איזו שמחה, איזו שמחה. אימא שלי נפרדה ממני כנער בגיל שבע עשרה והנה אני עומד לפניה גבר צעיר כבן עשרים ושתיים... הבדל ! חיבוקים, נשיקות, דיבורים ללא הפסקה.

והתפנינו לקבל דירה למשפחת העולים. דיור שלא נמצא מתאים והוחלף מיד. יהיה ערב והיה בוקר, יום אחד. ניגשתי לעבודה בכיתן.

ובכיתן, יום השני לעבודתי שם.  לא היו עובדים, חיכיתי ולא ראיתי שההם מגיעים. הסתובבתי מעט זמן ופגשתי סוף-סוף קבוצה קטנה של עובדה תחזוקה. מנהל העבודה שלה אמר לי שבמפעל הונהג גשר והיום לא תתקיים עבודה, פרט לקבוצה שלו שמחויבת לסיים משימה דחופה.

הדפסתי כרטיס יציאה והלכתי הביתה. החגיגה נמשכת.

בערב חגגנו סדר פסח אצל דוד מאיר –  סדר פסח מאוד שמח ומרגש –.  בעבר בהיותי ילד בן שמונה, תשע חגגנו סדר פסח  עם דוד מאיר ודוד חמינו ואני שומר זיכרון טוב מהימים ההם. אבל הסדר הזה חקוק בי במיוחד עקב התרגשותי הרבה הנובעת עם איחוד המשפחה.

חג פסח שמח  לכל עם ישראל...