לילות פסח שלי

ארבע כוסות

אבא שלי רחמין וסבא כמוס קראו את ההגדה של פסח יחד,  אם הם ידעו עברית פחות או יותר,  הם היו אבודי עצות כשהגיעו לאותיות הקטנות בכתב רש"י והתקשו לפענח אותן.

-  יה בויה ( אבא שלי), אתה מפרש מה כתוב פה ? שואל אבא.

- הירוגליפים עונה סבא, כתב חרטומים, כתב מצרי עתיק.

- ברצינות, אתה לא חושב ש...

- לדעתי הגיע הזמן לשתות כוס שנייה פוסק סבא בהחלטיות.

ואז מרימים כוסית. כך, במקום ארבע כוסות הגיעו להרבה יותר... מכתב רש"י אחד למשנהו, הבקבוקים מתרוקנים במהרה, וצריך לשאוב מהדמיז'נה   (dame-jeanne), דבר שלא נראה תקין  בעיני אימא. 

 רבי בכור, דוד חמינו

בשנה השביעית או השמינית לחיי, אימא מתייעצת עם הרב, רבי בכור המלמד האהוב עליי, בקשר לקריאת ההגדה.

-  מה הבעיה עונה הרב בשאלה ? אלמד את הילד קריאת ההגדה. וכך היה. דוד חמינו שבא לבקר ושומע אותי מתלהב מהתקדמותי ומחליט ללמד אותי לקרוא את התרגום בערבית-טוניסאית. זה לא מסובך : התרגום מופיע מתחת לכל פסוק בכתב רש"י.  כך אני לומד להכיר את האותיות בכתב הזה  (האמת, ההבדלים קטנים) ולסלסל בקולי קולות  בערבית-טוניסאית.

אם כן, בגיל שבע-שמונה ידעתי לקרוא את ההגדה, לחצות את המצה האמצעית ולהכריז בשפה המקומית :

- וסאק אללה אל בחאר עלה תנאס אנטריק וכרז'ו מנו אולד ישראל חאלסין... השם חצה את הים לשתיים עשרה דרכים, ועברו  אותו בני ישראל את הים ביבשה.

ערכתי בגאון את הברכות לפני שולחן עורך :  בורי פרי האדמה, מצוות אכילת מרור, מצה ומרור יאכלוהו...  

לגבי היין הסתפקו אבי וסבי בארבע כוסות. אבא קורץ לסבא :

-  הילד מכניס אותי למשטר של שתייה מאופקת.

-  שיהיה בריא. האמת ? אני מבסוט ממנו.

סבא כמוס, כמה אתה חסר לי. אהבתיך...  

פסח בגאבס

אימא מחליטה שניסע לפסח הקרוב לגאבס, להתארח אצל דוד מירו, שיראו את הבן שלה משתתף בסדר הפסח שלו. כך היה. מרוב מחמאות הרגשתי התפעמות גדולה והייתי מאושר.  שנתיים עשינו סדר אצל דוד מירו ודודה בחלו, זיכרונם חרוט בלבי לעולמים. בגאבס יודעים לחגוג את חג הפסח :

שחיטת הכבש, השוק השוקק חיים, קריאת ההגדה. דוד בקול רגוע - לא אשכח אותו לעד -,  היה מסביר לנו קושיות,  סדר פסח שמח... בחול המועד היהודים לא עבדו. הם היו מתאספים בקבוצות קטנות ושיחקו קלפים בבית זה או אחר. שיחקו על אגוזים, כל אחד ושק האגוזים שלו לידו, השקים התמלאו והתרוקנו לפי נפלאות המשחק והמזל. 

היה כיף לי בגאבס, הייתה בעיר הזו הרבה שמחה, חיי קהילה תוססים, הגברים הלכו אחרי בית הכנסת לשתות כוסית בוכה יחד עם אכילת ביצה קשה מבושלת ברמד, בבית הקפה בפינה. לא היו משלמים מחמת כבוד השבת או החג, גם לא היו רושמים מאותה סיבה. כל אחד זכר לשלם את חשבונו בצאת השבת או החג, או בימים שלאחרי. בדימונה מר הררי ז"ל, יוצא גאבס שחזר את המנהג הזה, וכל באי בית הכנסת רבי חי טייב ל"מ היו נכנסים אליו, לבית הקפה-מסעדה שהקים ונהינים...

לדוד מירו שתי בנות רימונד ומרים. חברות רבות באו אליהן, מה שיצר אווירה מיוחדת, בית מלא, הרבה צחוקים. ועם השנים, בהיותי נער,  העיניים נצצו לי.  

הרכבת הטריחה אותנו בנסיעה מספאקס לגאבס. סופת חול נערמה על המסילות ועובדי חברת הרכבת היו מנקים אותה כל הזמן, לכל האורך. הנסיעה ארכה הרבה זמן, שמונה שעות ל- 120 קילומטר. הכניסה לתחומי העיר היא מרהיבה. עצי דקלי התמרים הם מראה נעים אחרי הרמל (חול דיונות)  של הדרך. לפני הכניסה לעיר, הרכבת עוברת על גשר שחוצה את הנחל. ממש יפה. החזרה הייתה יותר מהירה לשמחתנו.

במהלך השנים נכנסה לשרות רכבת מהירה (Autorail  ) שקיצרה את הנסיעה לשעתיים. אז אמרנו שלום, ביי-ביי, לרכבות המשא.

חזרה לשגרה

אבל לא כל הזמן חגגנו בגאבס, אף על פי שנסענו לשם בחול המועד ובחופשת החנוכה.

מספר פעמים ארחנו בביתנו שכנים יהודים או קרובי משפחה. אז למדתי שלכל משפחה יש מנהגים משלה. יש שנוהגים לקרוא את שיר השירים אחרי ההגדה. יש שנהנים לשיר את כל שירי פסח. אחד מהם לימד אותי לשיר את חד גדיה בערבית : הז'דיי אלי סרה לי בבא בזוז פלוס : הגדי שקנה לי אבא בתרי זוזי.

בארץ

בגיל י"ח שנים חגגתי בקיבוץ. ועדת התרבות ערכה את ההגדה בצורה מעט שונה. שירים היו משובצים בה, בביצוע המקהלה של בית הספר על במה, בניצוחו של המורה למוסיקה. היו גם קטעי מחול. אני הייתי זוכה לקרוא לכל היותר פסוק אחד מרוב משתתפים. אורחים רבים באו לחגוג בקיבוץ, שיטה טובה לבקר קרובים ולחסוך בהוצאות החג. בליל הסדר היינו חמש מאות איש סביב שולחנות ערוכים בכל טוב. שני חברים, -  ר. ו-ב., אחד בפנים והשני בחוץ - היו מנצלים את המהומה כדי להוציא דרך החלון הפתוח בקבוקי יין הישר לתוך הארגז הריק שהתמלא מהר מאוד לצורכי קומזיצים עתידיים.

אהבתי את חגיגות הפסח בקיבוץ, אבל בכל זאת התמלאתי געגועים לסדר פסח שלנו, נוסטלגיה כשאת תופסת אותנו...

 בדימונה

בהיות הוריי ובני משפחתי עדיין בטוניסיה, החלטתי שנה אחת להפתיע את דודי בדימונה ולבוא לחגוג במחיצתו את ליל הסדר ויום החג. טעיתי בכך שלא הודעתי לו מראש. מכיוון שחש מעט בדידות עם אשתו ושתי בנותיו, הוא הצטרף למשפחה מוכרת לו מגאבס. אז גם אני הצטרפתי, אבל לא חשתי בנוח : אווירה אחרת, טעמי המקרא שונים, קריאה מהירה, הפרדה בין הגברים לנשים, כל זה הביך אותי ולא נתתי את מלוא יכולתי. שמעתי את דוד לוחש לדודה :

-  זה לא זה, הוא ירד ביכולתו.

סליחה דוד. זה לא היה בשליטה. אבל דוד הבין כנראה והוא אמר לי למחרת :

-  היית מודיע לי מראש והיינו חוגגים ביחד בביתנו, היית מרגיש יותר חפשי.

תיקנתי את עצמי כעבור שנתיים-שלוש. בהגיעם של בני משפחתי לארץ, לדימונה (כתבתי להם מראש  מכתב בו אני ציינתי שאני מתכוון לחפש עבודה בדימונה ושאגור בינתיים אצל דוד מירו). חגגנו שנתיים רצופות ביחד את סדר פסח, פעם אצל דוד ובפעם השנייה בבית הוריי.  אז דודי היקר הנהן בראשו ואמר :

-  זהו זה. חזר אליי הנער. כך אני זוכר אותו ולזה ציפיתי. 

 

הסדר אצלנו בבית

אבל המשפחות גדלו, חתונות מכאן ומשם הביאו אותנו להפרדת כוחות וכל משפחה חגגה פסח בגפה.  נשארנו מלוכדים, הולכים לבית הכנסת ביחד, אוכלים הריסה או פה או שם. אפריטיף של יום שבת בבוקר היה אצלי או אצל דוד. חמין על פי רוב אכלנו ביחד. דודי עם צחוקו המתגלגל, התגעגעתי אליו ואל דוד חמינו מספר הסיפורים מאין כמוהו. אני מתגעגע לכולם, לאבא היקר, חבר אמיתי אשר עזב אותנו בגיל צעיר, לאחי שלמה בעל מעשי הקונדס שאף הוא הלך לנו ולאימא, אישה מדהימה מאין כמוה...

המשכנו לחגוג בבית אימא גם אחרי פטירת אבי. אימא שלי טבחית-שפית אשר ידעה את סודות המטבח העממי וגם אלו של החברה הגבוהה. אז, חגגנו יחד עד אשר שנה אחת... ארעה תאונת דרכים...

זה היה כשעברנו אני ובני ביתי לגור בבאר שבע. סוכם מראש שנבוא לחגוג אצל אחי פרדי בדימונה. אבל באותו ערב פסח הבת שלי עפרה עדיין לא הגיעה הביתה. חיפשנו אותה  בבית החבר שלה במושב גילת. גם שם חיכו לבן שיחזור ולא ידעו מה פשר האיחור. הטלפון צלצל ללא הרף, כל הזמן שאלו אותנו בני המשפחה מדימונה האם עפרה חזרה הביתה סוף-סוף. התקשרנו למשטרה, שאלנו אם היו תאונות, אבל איש לא פיזר את הערפל ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלה של הבת שלנו ושל החבר שלה. החלטנו לגשת לברר בבית החולים  סורוקה.

מצאנו את עפרה ועוזי שוכבים בחדר המיון. חולצותיהם המגואלות בדם הפחידו אותנו. זרועה השמאלי של עפרה לא נראה ונחנקנו, החסרנו פעימה. עפרה הרגיעה אותנו :

-  הכול בסדר הורי יקרים, רק שלא היה לי סבלנות להשחיל את זרועי לשרוול החולצה. אין לכם מה לדאוג. אנחנו נפצענו קל ברוך השם ועוד מעט ישחררו אותנו.

לו היו טלפונים סלולאריים בזמנו, היינו דואגים הרבה פחות. 

ישבנו בהמתנה לשחרורם והחזרנו אותם אצלנו הביתה. הרגענו את הוריו של עוזי ואת אימא שלי אשר השאירה אין ספור קריאות במשיבון. אז באותה שנה בכלל לא חגגנו את סדר פסח. הגענו הביתה מאוחר מאוד. אכלנו משהו קל והלכנו לישון ללא סדר וללא הגדה.

רק למחרת בבוקר החזרנו את הבחור להוריו שכמונו דילגו על קריאת ההגדה. ישבנו יחד ושתינו כוס יין  אחת במקום ארבע כמקובל לו היינו עורכים את הסדר של פסח.

מאותו יום חוגגים את ערב פסח בביתנו. כאילו התאונה האומללה הזו הפסיקה את "העדה" (ההרגל).  אחי שלמה ז"ל לא היה בין החיים כבר 11 שנים. אבי עשרות שנים קודם הלך לעולמו. אימא ודוד חמינו הצטרפו אלינו עד אשר הגיע זמנם להיפרד מהעולם של מטה (ז"ל). דוד מירו ודודה בחלו (ז"ל) גם אינם יותר.

 היום

השם יתברך, משפחתנו גדלה. חמש מבנותיי הקימו בית וילדיהם גדלים, לומדים לימודים גבוהים או משרתים בצה"ל. כל שנה הם מתאספים בביתנו המרווח. אנחנו משפחה ענפה, בלי עין הרע. וכל שנה ושנה חוגגים, מארגנים מנגל מכובד עם כל טוב למחרת, עם שפע יין  ובנתז'... בנותיי עומדות על כך שגם הן יכינו ממטעמיהן. רעייתי איילה שפית ואשת חיל ואין שנייה לה במטבח המסורתי ובכלל. היא ירשה כל התכונות הטובות של אימא. כיף לי לראות את כולם מסביבנו.

לעתים אני מהרהר :   מגיל שבע אני עורך סדר פסח, פרט לשנים אחדות שדודי ערך או שחגגתי בנעוריי בקיבוץ בו הייתי חבר. אני חושב ביני לבין עצמי :

-  ברוך השם, באתי ארצה בגפי, איש בודד ועתה אנחנו שבט קטן, ישתבח השם יתברך לעד.

לבני ביתי, למשפחתי המורחבת, לכל קרוביי ואוהביי, לכל חבריי וידידיי, לחברים הגולשים בגלי האתר, ולכל עם ישראל :

חג פסח שמח וכשר

תכונו ז'יידין, מוש נכסין : תתרבו כל שנה ושנה, תתרבו, תשרצו ושאיש לא יחסר.