פחד
ריצה מטורפת
... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה
יום צעקתי בלילה...(סליחות).
הפחד הגדול של חיי התרחש בהיותי בן חמש עשרה.
הייתי במחנה קיץ של תנועת הנוער " דרור החלוץ "בעין דרהם. הממונה מאיר עידן החליט לשלוח אותי לעיר טוניס לסידורים.
* לתת ליווי לחניך שביקש לחזור הביתה ולהעלות אותו ברכבת לכיוון ספאקס.
* לרכוש מצלמה.
* לשכור 2 אהלים גדולים.
משימתי הושלמה ביום שישי בצהריים והחלטתי לחזור למחרת בבוקר בחמש ושלושים, למרות השבת מהסיבה שהכסף אזל וממה שנותר יכלתי לקנות כרטיס נסיעה וכריך לערב.
ביקשתי שעון מעורר מחברה פעילה בתנועה צבייה, ללילה אחד, אבל אביה התנגד וסירב שהשעון יוצא מן הבית. ישנתי בקן רחב הידיים הממוקם ליד השוק, בסביבות שדרות פריס. סיכמתי עם צבייה שבבוקר אנעל את הבית ואשאיר את המפתחות במקום מוסתר ומוסכם. ברם נכנסתי לישון... לא להרבה זמן !
התעוררתי אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים, בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.
ליד השוק בית הקפה היה פתוח. אבל לא ידעתי אם הנו עדיין פתוח, או שמה כבר נפתח.
ל מנת לדעת דברים על דיוקם, הלכתי לשדרות פריס וראיתי באורלוגין של השען מעל השער שהשעה הייתה חצות ושלושים. חזרתי לישון... אבל לא להרבה זמן !
התעוררתי שנית, אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים, בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.
ליד השוק בית הקפה היה נעול, אבל לא ידעתי מה השעה. על מנת לדעת הייתי צריך לכתת רגליי לשדרות פ...
מישהו קרא לי בדיוק בין בסטות השוק הריקות. שני בריונים נגשו אלי, אחד מהם ענק והשני דברן.
– תן לנו קצת כסף ! ביקש-ציווה האיש. הבטן שלנו ריקה. חברי יצא היום מבית הכלא וחוץ ממלון
מפוצץ לא בא אוכל לפינו.
– הייתי נותן לכם, לו היה לי אמרתי מלא חששות.
האמת היתה שנשאר לי מעט כסף לנסיעה ולא רציתי לתת אותו במתנה ולהתקע. אבל השניים לא הרפו ממני.
– קח אותנו לבית שלך ! אמר-צווה הפטפטן. נמצא מה לאכול, נישן מעט ופשפש במגירות, אולי נמצא את מחבוא החסכונות שלכם !
שניהם צחקו בקולי קולות והדי קולם נשמע מהצד השני של השוק וחזר אלינו גלים, גלים.
– אני לא גר בעיר, עניתי תוך כדי הפעלת הראש למציאת פתרון ליציאה מן הסבך הזה.
– אז אתה גר אצל חברים ! צעק הענק בחוסר סבלנות. הוא אחז בצוארון חולצתי וניער אותי. קח אותנו אליהם !
– לא בא בחשבון להעיר אותם בשעה הזאת, אמרתי כדי לבזבז קצת למחשבה. פחדתי, זיעה קרה חלחלה לאורך גבי וחשתי בטוסיק שמתכווץ.
– נו !?
התחלתי לצעוד והם באו אחריי. אחרי מספר פסיעות, הסתובבתי פתאום ובמהירות רבה דחפתי את העמלק שאיבד שווי משקלו ברוב גבהו. תוך כדי בעטתי בברכו של השני ותחלתי לרוץ לעבר השדרה בתקווה שיעברו בה אנשים. אבל לא היו. רצתי אל בית הכנסת הגדול, חשבתי לתומי שאולי השכימו המתפללים לסליחות. אבל הוא היה סגור. בעברי ליד המתחם הקדוש נזכרתי בפסוקים שקראנו בעוד לילה בספאקס :
... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה
יום צעקתי בלילה...
שמעתי מאחורי את צעדי רודפיי, אז לא הסתכנתי להכנס לחצר בית הכנסת, שמא יסגרו עלי את דרך היציאה. תוך כדי מנוסתי, שברתי ימינה וראיתי אצל השען שהשעה הנה שתים ושלושים. המשכתי לרוץ, חזרתי למדרכה ממול, פניתי לרחוב הבא שמאלה, אחר כך ימינה ועוד פעם שמאלה. שני רודפיי נשמעו יותר רחוקים. בהברקה של חלקיק השניה נכנסתי לבית קומות ודחפתי את שער הכניסה אחריי. עליתי לקומה הראשונה, מוכן להקיש על דלת אחד הדיירים ולבקש עזרה, אם הסכנה תתקרב. " הסכנה " התקרבה אבל עברה הלאה. המתנתי רבע שעה, לבי הלם בחוזקה אבל נחתי ולקחתי אוויר.
יצאתי בזהירות והלכתי אל הקן ובדרכי הקפדתי ללכת ברחובות צדדיים. פתחתי את מסך המתכת של המועדון ברעש גדול, נכנסתי וסגרתי אחריי. מבט מהחלון הרגיע אותי : איש לא עקב אחריי. עליתי על יצועי ונרדמתי שנת ישרים.
התעוררתי בשלישית, אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים, בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.
ליד השוק בית הקפה היה נעול, אבל לא ידעתי מה השעה. על מנת לדעת הייתי צריך לכתת רגלי לשדרות פריס. השעה הייתה ארבע ושלושים.
הלכתי ישר אל תחנת האוטובוסים. איש נמוך קומה ניגש אלי ושאל אם גם אני נוסע לעין דרהם.– אכן. עניתי שמי יגאל מהעיר ספאקס.
– אני יהודה ב. גם אני מספאקס. הסתכלתי עליו היטב, נזכרתי בו פתאום.
– אני מכיר אותך, אתה עובד עם אחיך במדינה. הייתי אצלכם בבית. אספתי תרומות עבור הק.ק.ל. אתה הולך לבקר את בן במחנה הנוער הציוני ? אני אקח אותך אליו, זה בדרך –שלי.
– השבח לאל ! אני לא רגיל לנסוע בשבת התנצל. הגעתי אתמול בצהרים לעיר טוניס, אבל אמרו לי פה שהנסיעה הבאה תהייה היום לפנות בוקר. התלבטתי מה לעשות. בסוף אמרתי : אסע !
– מצבי דומה ידיד.
בעין דרהם הייתי למדריך של יהודה ולקחתי אותו עד האהל של בנו. הוא הודה לשם שפגש אותי :
כיוונתי אותו בשבילים לא מוכרים, הבטחתי לו שאף אחד לא ידע שנסע בשבת, השראתי בו בטחון וגם הערתי אותו בדיוק כשהגענו. בלעדי הוא היה אבוד. חוץ מזה הוא אמר שמי שיפגש עימי, יזכה למזל טוב.
אני מודה לשם שפגשתי אותו, כי הרגשתי שאני כבר לא לבד בסוף אשמורת הלילה.
