דוד חמינו, הדוד של כולם

דוד מגניב היה דוד חמינו, רווק נצחי ולא מבחירה. בצעירותו אהב את יסמינה והיא אהבה אותו, אהבה עזה בערה ביניהם, ממש זוג יונים.

אלא מה, אימא של דוד, סבתא זמרדה לא ראתה עין בעין אהבה זו. ויכוחים מרים התנהלו בין האם ובנה עד ערש מותה. ואז, אני לא יודע כיצד התנהלו הדברים, אם זה היה בטרם, או במעמד ההוא... אבל יצא שדוד הבטיח להיפרד בלב שבור מיסמינה אהובתו.

שמעו-נא בני לוי, אתם אל תוותרו לעולם על אהבת חייכם. עובדה שדוד וויתר והצטער על כך כל ימי חייו בימים וכל ימי חייו בלילות. נעשה בפרידה הזו עוול לו עצמו ולנשמתו וגם לעלמה הצעירה והבוכייה.

כיצד לשכוח אהבה ?

בדרכים רבות, אבל האהבה תישאר תמיד בלב הדואב. דוד שם את חיבתו כי רבה בנו האחיינים. אהב אותנו, יצא איתנו, סיפר לנו סיפורים, שיחק איתנו משחקים, הייתה לו סבלנות אין-קץ, עבורנו.

יצא לי שדוד חמינו לקח אותי לבית הקפח של חסון בגאבס כשהייתי בן שנתיים. דוד הניף אותי והניח אותי על הדלפק והזמין שני כוסות יין ושני בריק עם ביצים.

-  תתכבד ! אמר לי. אני מזמין אותך לאפריטיף.  

קצת הצחיק את הברמן שאני לא רציתי לשתות יין וגם הבריק נראה לי מסובך לאכול.  אבל נמצא פתרון יצירתי אחר, בצורת כוס מיץ רימון מדולל. 

דוד רצה לברוח מהמציאות על אבדן אהבתו והתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

"נו מה יכול להיות חשב ? כדור יפלח לי את החזה והבעירה הגדולה תיעלם לבלי שוב..."

אבל הוא שרד את מלחמת העולם השנייה. ראיתי אותו יום אחד חוזר עם מדים. היה לי יראת כבוד לאנשי צבא, משום מה, לא ברוד לי למה... 

-  אתה חייל קראתי בהתפעלות...

-  אני חייל, אבל המלחמה הסתיימה ואני חוזר הביתה בעוד זמן קצר...

יותר מאוחר דוד חיפש עבודות בהן השקיע שעות מרובות, כאלה המרוחקות מהבית... מלאכות כאלה שאתה רחוק מהעיר, עוסק רק בעיקר ועמל עד שאתה נופל מהרגליים. לשכוח מהכול...  ואז מופיעה יסמינה במחשבות : "אהובי מדוע הלכת ? לאן אתה בורח ? תשוב אלי, אפשר עדיין להיות מאושרים ביחד "

לא אחת, חשב להיענות לקול הזה. הוא היסס, היסס עד שערב אחד ארעה התאונה...

דוד נוזלים רותחים התהפך והוא נשרף  בחלקי גופו כוויות רבות ועמוקות.

החלמה איטית 

ההחלמה הייתה איטית וממושכת בבית חולים בעירנו. כעבור שנים אחדות יצא העלם הצעיר והגיע אלינו. דוד היה לי לעזר רב, בתחילת דרכי בבית הספר. היו זמנים שהייתי קולט לפי אינטואיציה תרגילי חשבון. אינטואיציה לא נכונה מסתבר. המורה הייתה מסבירה על הלוח ואני הייתי מביון מבלי לראות, הלוח השחור... לפי הדירוג בכיתה ב' הגעתי למקום 35 ואפשרו לי לעלות לכיתה ג' בתנאי שאשפר את למידת החשבון שלי.

כאן דוד חמינו נכנס לתמונה, קנה גיר במכולת והפך את דלת חדרו ללוח וכך בעזרת לוח וגיר הפכתי תוך מספר שעות מחלש בחשבון למצוין.

בכיתה ג' המורה גילתה, לאחר שהחטיפה לי סטירת לחי שאני קצר-רואי וכתבה פתק להורים שיטפלו בזה.

כך התקדמתי מאוד בכיתה מאותו רגע ואילך. זה התחיל עם השיעורים של דוד חמינו והמשיך עם הרכבת  משקפי ראייה.

דוד עקב אחרי הלימודים שלי בעניין רב, קרא בספרי המקרא של כיתתי, בספרי ההיסטוריה, הכול עניין אותו, כולל ההישגים.  

אבל מה לעשות, מחלת העור אשר מקורה בכוויות אשר נגרמו לו הביאה אותו לאשפוז ארוך בן חמש שנים, הפעם בבית חולים בעיר הבירה. במהלך השנים הללו אימא דאגה לו במשלוח חבילות שי, אבא היה  מזדמן לבקר אותו. חיים קשים עבר דוד שלנו.

בחזרה הביתה

עם הזמן הכול עובר אומר המשורר, אבל הבן אדם שחוזר הוא בן אדם אחר. מבוגר יותר, רזה יותר, עייף יותר... דוד שלנו עברת בחיים שלך. אבל חזרת עם חיוך, עם משחק שחמט אותו גילפת במקל של מטאטא, שירים אשר רשמת במחברת ואין סוף סיפורים שרק אתה ידעת לספר.

כשאתה סיפרת סיפור של ארון אל רשיד מי לא היה מקשיב ?

מקסופבה בנט שבעה שנין : חצופה בת שבע.

בנט עמי כלאה הסיד : בת דודי נטרפה על ידי אריה.

קאן מוש הזראנה, מה יחסלוס אל עספור : אם לא בגל הצפרדע לא היתה נופלת הציפור ברשת.

דוד היה מספר בקול דרמאטי, עם האינטונציה הנכונה, עם הפסקות מתוכננות כדי להחזיק אותנו במתח. 

-  נו דוד ? תמשיך ...

-  ויוי, בבקשה, תביא לי כוס מים...

והסיפור ממשיך מדייק, בחרוזים, כל מילה במקומה...

אין עוד מספרים כאלה.

דוד הלך לעולמו לפני ח"י שנים ביום פסח שני, יהי זכרו ברוך... נזכור אותך לעד דוד יקר... (רישום חדש : 07/04/2018)

ת.נ.צ.ב.ה.