עריכת השולחן:
בשונה
מסעודותיהן המפורסמות והעשירות של יהודי מרוקו, בשולחן המימונה נהגו להניח
"סימנים" ולטעום מהם מעט. סימנים אלו אינם אוכל, אלא סמלי התחדשות הטבע
והיטהרות, ועל כן לא מגישים לשולחן זה בשר, אלא קמח לבן, דבש, פול, תמרים,
עשבים ירוקים, דגים חיים בקערת מים ובצק שבתוכו חמישה תכשיטי זהב או מטבעות.
המבקרים היו טועמים מעט ומברכים "תרבח ותסעד" - רווח
ואושר לבני הבית. כאן המקום להדגיש את השתתפותם של מוסלמים רבים בטקס זה.
שירים: יהודי מרוקו נהגו לשיר סביב השולחן
"אה לאלה מימונה / אה מבארכה ומסעודה" הו האדונית מימונה / הו מבורכת
ובת מזל".
"בו הרס": עם שחר, היו היהודים יוצאים למקורות
המים וטובלים בהם. לאחר מכן מתפללים בערבית. כך בקזבלנקה היו מתפללים: "סיר
אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים) וכך
בתפיללאלת: "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע והכישלון) וכך בכל
עיר ועיר סביב ים, נהר, מעיין או באר היו טובלים במים או שופכים על הרגליים ולאחר
מכן משליכים אבן או חלוק נחל למים.
מנהג התפילה בים מזכיר את טקס התשליך שנעשה על ידי ניעור
הבגדים למים ואמירת הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", סימן להטבעת
הרע ולביטולו במים. בנוסף, הוא מזכיר את הזאת מים בחג
השבועות - במרוקו פשט המנהג לשפוך מים איש על רעהו ביום חג השבועות, מנהג שחכמי
ישראל לא הצליחו לבטל במשך דורות.
בעולם העתיק רווח מנהג של "עריכת שולחן למזיקים".
הנביא ישעיהו, הוכיח את ישראל ואמר "ערכו לגד שולחן", גד הוא "אל
המזל" שאותו היו מרצים בשולחן ערוך ושמו הפך לסמל לברכה, כפי שנכתב בספר
בראשית על הולדת גד "כי בא גד" בא המזל.
במשנה מצאנו שהאומר "הוסיפו" על השולחן, הרי זה
מדרכי האמורי (עד היום בעדות המזרח נוהגים לומר בברכת המזון "מה שהותרנו יהיה
לברכה...") ובספר הזוהר (פרשת בלק) אנו מוצאים כי בלעם
ערך שולחן וכן במקומות רבים. מנהג זה רווח עד היום בליל ראש
השנה הפרסי, ה"נורוז", בו מניחים על
השולחן עשבים, דגים חיים ומטבעות.
לפי כיכר השבת :
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire