vendredi 28 avril 2017

העיר ספאקס - טוניסיה


לפי ההגדה, בוקרישה, שוליית מוכר הפטייר מטינה הוא שיסד את העיר ספאקס. אבל נגיע לזה.
ספאקס, ספאקוס, סיפאקס או טפרורה ? הרבה שמות קשורים לעיר. תכף נברר.   
הגדות רבות שזורות מסביב לעיר ספאקס, השאלה שנשאלת עדיין היא : האם ספאקס היא עיר רומאית, או שמה נוסדה על ידי הערבים ? או שהיא עתיקה הרבה יותר ?
ננסה לברר את השאלה, נתחיל בהגדה הברברית.

מיהו סיפאקס, לפי ההגדה הברברית ?
בעת מלחמת הפונית השנייה (218-201 לפני ספירתם), קארטגו ורומי חיפשו בני ברית בין המצביאים הברברים הגדולים.
סיפאקס מלך נומידיה המערבית גבר בדיוק על מסיניסה מלך נומידיה המזרחית ושלט על מה שכלל אז את אלג'יריה הצפונית. סיפאקס כרת ברית עם קארטגו, לאחר שלקח לאישה את בתו של הגנרל המקומי הסדרובל, סופוניסבה היפה.
באותו הזמן מסיניסה בר לרומי. באותה המלחמה, סיפאקס נלכד על ידי הרומאים בשנת 208 לפני הספירה.

לפי מה שידוע לנו מההגדה הברברית, סיפאקס בנה מבצר במקום בו נמצא היום באב אל קסבה בספאקס. מהמבצר הזה נשמר חוף הים מכל משמר. סוחרים ודייגים באו אחת לשבוע למבצר האמור ומכרו את מרכולתם לשומרי החומות. המבצר נקרא בפיהם סיפאקס, ועם הזמן סיפאקס הפך לספאקס.
המבצר או  בורז' או קצר בערבית,  עורר השראתם של משוררים ופזמונאים וזמרים שרו שירים על "בורז אל קצר" אשר התרע מבאב אל קאסבה עד לבאב אל ז'אבלי.

נוכחות רומית, טפרורה
מפות ישנות של איפריקיה מסמנות את ספאקס של היום על מיקומה של טפרורה הרומית. אולם היסטוריונים מודרניים (הסטוריה של ספאקס, בובקר אבדלכפי, 1966) שוללים נוכחות של רומאים בעיר ספאקס מכל וכל. הם אומרים שספאקס בחומותיה של המדינה לא ידעה נוכחות רומית.
הרומאים ישבו בטפרורה שצפון-מזרח לעיר, בכיוון של סקיאט אזית, מרחק 7 ק"מ, בכיוון טינה, בכביש מאדיה. הם ישבו במנזר או במבצר.

אם ישנם שרידים של נוכחות נוצרית במדינה, הם משתייכים ככל הנראה לנורמנים אשר שלטו במדינה במשך שמונה השנים בין 1148 עד 1156 לספירה.   

ראשית ספאקס 
האגלבידים הם השושלת הערבית הראשונה אשר שלטה בעיר בשם הכליף אבסיד, משנת 800 עד שנת 909. השושלת מונה אחד עשר מלכים. המיסד הוא איברהים אבן אל אגלב. בהגדה אף אחד מבני השושלת אינו מוזכר כמייסד העיר ספאקס.  הוא איברהים אבן אל אגלב מוזכר סולטן בן יאגלב.

ההגדה על בוקרישה מסופרת כך :  
הסולטן  יאגלב חלם חלום ובחלומו הוא נקרא לנסוע ולתור בארץ. אז יוצא את העיר קרוואן בעילום שם, והוא רכוב על פרדה,  עמוסה בסלים בהם מלאי גדול של זהב ומצרכי מזון.
מחוסר מזלו מזג האוויר משתנה והנחלים מתמלאים מים עד גדותיהם. בדרכו הוא חוצה ואדי, כמעט תובע בו, הגם שניצל בנס, הפרדה עמוסה עם משא כבד שוקעת במעמקי הנחל עם כל האוצר אשר נשאה ואילו הסולטן המשיך את דרכו רגלית עד לטינה. הוא הגיע לשם באפיסת כוחות, רעב ורועד מקור.
הוא עמד ליד דוכן של פטיארי, ממשפחת סיארה. בעל הדוכן ריחם על האורח המסכן, הוא הזמין אותו להיכנס לנוח מהדרך, לאכול פטיאר ולאחר מכן הציע לו עבודה אצלו תמורת המזון והדיור שלו. האורח שמח לקבל את ההצעה הנדיבה והחל את לעבוד מהבוקר שלמחרת.

כך התחיל הסולטן מקרוואן לעבוד בעילום שם אצל הפטיארי מבית סיארה. הוא עשה מלאכתו בחריצות ובזריזות וכולם הכירו אותו בעיר טינה וכיבדו אותו בשל יושרו והגינותו. כולם כינו בוקרישה משום שעבד עבור מזונו (קרש = בטן).

בהיותו אדם ישר והוגן, בוקרישה נתבקש לשאת לאישה גברת אשר בעלה גירש אותה שלוש פעמים וחפץ להתחתן עמה פעם נוספת. ההלכה המוסלמית גורסת שאיש אשר מגרש את אשתו שלוש פעמים אינו יכול לשאת עוד פעם. לכן נמצא תהליך אשר עוקף את פטווה הזאת והוא להציע לאישה להתחתן עם אדם ישר והוגן לנישואין על הנייר. האיש הזה מצווה להתחתן עם האישה בערב ולגרש אותה למחרת ואז, אחרי התהליך הזה היא יכולה להתחתן שוב עם בעלה משכבר הימים.
אלא שבוקרישה אחרי שנשא את הגרושה לאישה, אהב אותה ולא רצה לוותר עליה. אחרי לילה סוער עם 

הסולטן אשר ידע את אמנות האהבה האישה התאהבה מאוד והם נשארו לחיות ביחד כזוג.
חודשים מספר לאחר נישואיו בוקרישה הוזמן לטקס ברית מילה של שלושת ילדיו של גיסו. בהתאם למסורת, האורחים היו מחויבים להבטיח מתנות לנימולים.  בוקרישה הבטיח לכל אחד מהילדים מתנה :
לילד הראשון הוא הבטיח את כל מתכוני איפריקיה.
לילד השני הבטיח את כל מתכוני אזור השפלה, הסהל.
ואילו לילד השלישי הבטיח  כל מתכוני שוט אל ז'ריד.

הנוכחים חשבו שבוקרישה עשה הלצה, דבר שעורר צחוק לעג אצל האורחים. אחד מהם הלך רחוק מדי בחוצפתו והיכה את בוקרישה בראשו, הוא זלזל בפטאירי שמראהו אינו מאפשר לו להיות כה נדיב, נדיבות שמתאימה אך ורק למלך.

בוקרישה נעלב מאוד וביקש שהבטחתו תירשם ובנוסף ביקש לרשום שהוא עוזב את המקום ולכשיחזור עם המתנות ביד, תיגדע הזרוע אשר פגעה בראשו, עם שובו בו במקום.
ומיד יצא כועס לדרך עם אשתו.  בשובו לקרוואן הם עברו ליד המקום בו תוקם העיר ספאקס בעתיד. המקום היה מאוכלס על ידי  משפחות דייגים ומשפחות אחרות אשר גרו בתי קש וטיט קטנים. הם קיבלו אותם בסבר פנים ובמרק דגים על בסיס סברס עם קוסקוס בלתי נשכח.

הסולטן יאגלב התרגש מאוד מקבלת הפנים החמה והבטיח בינו לבין עצמו להשיב טובה תחת טובה ולהעניק גמול למארחים אשר האכילו אותו ואת אשתו בהיותם רעבים.  

בלכתו  לעיר טבעה-שקעה פרדתו המרחומה. הוא חיפש ומצאה את האוצר אשר הטמין בסליה והיה כל עולה. הוא ניגש לכפר הקרוב, רכש בו פרדה אחרת וחזר לקחת את רכושו היקר שהוסתר היטב בסלים החדשים.  הדרך הארוכה הגיעה לסיומה והמלך יגיע עם כלתו למחוז חפצו, ארמונו.
 
בקרוואן חגגו שובו של המלך עם רעייתו בפאר רב. ימים אחדים של עונג עברו להם, אבל המלך לא רצה לחכות יותר והוא יצא לדרך שוב אבל הפעם מלווה בפמליה רבץ היקף. הוא רכב עם מלוויו לכיוון טינה על מנת להעניק המתנות אשר הבטיח וגם... לתת את גזר דינו למי שידו פגעה בכבודו.
משם עלה אל מעלה ספאקס וגמל ביד נדיבה את מארחיו ללילה.

מיד הוא קרא לעוזרו האישי אשר כינויו "ספא" וביקש ממנו לשרטת על עור כבש את חומות העיר אשר תוקם על הגבעה הזאת כאן. ספא הוא שמו. ספא הוא גם שם נרדף לסטא, כלומר מומחה לבנייה או מומחה למקצוע כלשהו.
כאשר תכנית העיר שורטת, הסולטן יאגלב הורה לספא לחתוך את עור הכבש לפי ציור השרטות. בערבית אומרים תחתוך : קוס. אז המלך אמר לעוזרו :
"יה ספא-קוס" ! כולם חזרו על הוראת המלך ואמרו לעוזר : ספא-קוס !
המילה נשארה והעיר החדשה אשר הוקמה נקראה ספאקוס, או ספאקס...
לפי ההגדה.  

מה אומרים היסטוריונים ?
אוכלוסית ספאקס
בהיות  העיר ספאקס מוצבת על שפת הים, היא תמיד משכה אליה סוחרים מאגן הים התיכון וגם סוחרים מהיבשת מהכפרים הקרובים אשר ביקשו לבוא פעם בשבוע להחליף סחורות.
אוכלוסיית ספאקס מורכבת על כן ממשפחות של סוחרים זרים או מקומיים אשר בחרו להתמקם בה.
בין הזרים, יש בין היתר מצרים, לובים, מרוקאים ואלג'ירים.
בין המקומיים יש תושבים מקארקנה, ז'רבה, גרגור, פריאנה, גאבס, גפסה, אגרב, ועוד...
היו גם יהודים בספאקס, הם השתתפו בסחר ימי עם סיציליה ומצריים. הם יצאו שמן זית ויבאו פשתן,
לכה וצבעים מיוחדים.
כיצד הגיעו היהודים לספאקס ? 

עיינתי בחוברת מספר 29 של  « la Diaspora sfaxienne », אשר יצאה לאור בשנת 1995, שם מר גריאני ז'ררד אשר לדבריו ערך וניהל את תולדות יהדות ספאקס כתב :
" אנחנו בטוחים שהיהודים הראשונים אשר התיישבו בעיר ספאקס, מקורם מז'רבה. אנחנו מבססים  את הקביעה הזו לסיפור הבא :"

מספרים על סולטן עשיר מאוד אשר בואו להשיא את בתו, דאג להביא לעיר ספאקס את בעלי המלאכה הטובים ביותר, אשר ידעו ליצור תכשיטים יפים. הוצע לו לקרוא ליהודים רבים מהאי ז'רבה לבוא להתיישב בעיר ספאקס. הרי ידוע שיהודי ז'רבה מומחים באמנות יצור התכשיטים מסורתיים, באמנות האריגה  ובמלאכת הכנת הרקמה המבוקשות על נשות החצר.  

הסולטן הזמין את האומנים המבוקשים והם הגיעו לעיר לאחר מספר שבועות – לא היה פשוט לצלוח 250 ק"מ של ים ודרך  בימים ההם –  והתייצבו לפניו. דרישותיהם היו די ממוקדות לדעתו של השליט, אחת מהן במיוחד. הם ביקשו להתארגן כקהילה ושמספר המשפחות לא יפחת מעשר על מנת שיתקיים מנין. נדרשו עוד מספר חודשו למלא את הדרישות ליצור אווירת ומבנה קהילה מסביב : למצוא רב, שוחט, ומוהל, להקים בית כנסת, בית לימוד לילדים בהמשך, ולהקצות גם לקבוצה חלקת קבר בנפרד ועוד.
הסולטן מילא את כל דרישותיהם של בעלי המלאכה  היהודים וכך נולדה הקהילה היהודית בספאקס : המשפחות הראשונות עזריה, בררבי, עידן ומאזוז הן הגרעין הראשון של הקהילה המברכת בעיר הזו".
האוכלוסייה הזאת גדלה  יותר  מבאים מעירק, סוריה בתחילה ויותר מאוחר התאספו יהודים ומוסלמים אשר שרדו גירוש ספרד. טורקים נוספו בהמשך.    

הקמת  ספאקס :
בשנת 849, 89 שנים לאחר קירואן, האימם שוחנון  - אישיות בעל מעמד דתי – הציע להקים את העיר ספאקס. הסולטן האגלאביד מוחמד אבו אלעאבס העניק לספאקס את המעמד של עיר. הוא מינה כמושל את הקאדי עלי בן סלם דז'בניני.
לפי צו מהסולטן, נבנתה חומת חומת העיר ונבנה המסגד בתוכה.
אך על פי ההגדה הרווחת, ספאקס הוקמה על ידי בוקרישה, עליו סיפרנו מקודם...  

Voir aussi : ww.tunecity.net/Taparura-Syfax-Safaquos-ou-Sfax

mardi 18 avril 2017

עמיחי - עם ישראל חי : המימונה, מקור החג


עריכת השולחן:  בשונה מסעודותיהן המפורסמות והעשירות של יהודי מרוקו, בשולחן המימונה נהגו להניח "סימנים" ולטעום מהם מעט. סימנים אלו אינם אוכל, אלא סמלי התחדשות הטבע והיטהרות, ועל כן לא מגישים לשולחן זה בשר, אלא קמח לבן, דבש, פול, תמרים, עשבים ירוקים, דגים חיים בקערת מים ובצק שבתוכו חמישה תכשיטי זהב או מטבעות.
המבקרים היו טועמים מעט ומברכים "תרבח ותסעד" - רווח ואושר לבני הבית. כאן המקום להדגיש את השתתפותם של מוסלמים רבים בטקס זה.
שירים: יהודי מרוקו נהגו לשיר סביב השולחן "אה לאלה מימונה / אה מבארכה ומסעודה" הו האדונית מימונה / הו מבורכת ובת מזל".
"בו הרס": עם שחר, היו היהודים יוצאים למקורות המים וטובלים בהם. לאחר מכן מתפללים בערבית. כך בקזבלנקה היו מתפללים: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים) וכך בתפיללאלת: "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע והכישלון) וכך בכל עיר ועיר סביב ים, נהר, מעיין או באר היו טובלים במים או שופכים על הרגליים ולאחר מכן משליכים אבן או חלוק נחל למים.
מנהג התפילה בים מזכיר את טקס התשליך שנעשה על ידי ניעור הבגדים למים ואמירת הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", סימן להטבעת הרע ולביטולו במים. בנוסף, הוא מזכיר את הזאת מים בחג השבועות - במרוקו פשט המנהג לשפוך מים איש על רעהו ביום חג השבועות, ­מנהג שחכמי ישראל לא הצליחו לבטל במשך דורות.
בעולם העתיק רווח מנהג של "עריכת שולחן למזיקים". הנביא ישעיהו, הוכיח את ישראל ואמר "ערכו לגד שולחן", גד הוא "אל המזל" שאותו היו מרצים בשולחן ערוך ושמו הפך לסמל לברכה, כפי שנכתב בספר בראשית על הולדת גד "כי בא גד" בא המזל.
במשנה מצאנו שהאומר "הוסיפו" על השולחן, הרי זה מדרכי האמורי (עד היום בעדות המזרח נוהגים לומר בברכת המזון "מה שהותרנו יהיה לברכה...") ובספר הזוהר (פרשת בלק) אנו מוצאים כי בלעם
ערך שולחן וכן במקומות רבים. מנהג זה רווח עד היום בליל ראש השנה הפרסי, ה"נורוז", בו מניחים על השולחן עשבים, דגים חיים ומטבעות.
לפי כיכר השבת :

המימונה, מקור החג




רציתי לכתוב על מנהג המימונה. ידוע לי שעורכים שולחן. שרים, טועמים ושמחים. החג הזה כבש כל העם, כולל אשכנזים ובעיקר פוליטיקטים.
לפי כיכר השבת כדלקמן, היסטורית העריכה, השירים : 

עריכת השולחן:  בשונה מסעודותיהן המפורסמות והעשירות של יהודי מרוקו, בשולחן המימונה נהגו להניח "סימנים" ולטעום מהם מעט. סימנים אלו אינם אוכל, אלא סמלי התחדשות הטבע והיטהרות, ועל כן לא מגישים לשולחן זה בשר, אלא קמח לבן, דבש, פול, תמרים, עשבים ירוקים, דגים חיים בקערת מים ובצק שבתוכו חמישה תכשיטי זהב או מטבעות.
המבקרים היו טועמים מעט ומברכים "תרבח ותסעד" - רווח ואושר לבני הבית. כאן המקום להדגיש את השתתפותם של מוסלמים רבים בטקס זה.

שירים: יהודי מרוקו נהגו לשיר סביב השולחן "אה לאלה מימונה / אה מבארכה ומסעודה" הו האדונית מימונה / הו מבורכת ובת מזל".
"
 בו הרס": עם שחר, היו היהודים יוצאים למקורות המים וטובלים בהם. לאחר מכן מתפללים בערבית. כך בקזבלנקה היו מתפללים: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים) וכך בתפיללאלת: "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע והכישלון) וכך בכל עיר ועיר סביב ים, נהר, מעיין או באר היו טובלים במים או שופכים על הרגליים ולאחר מכן משליכים אבן או חלוק נחל למים.

מנהג התפילה בים מזכיר את טקס התשליך שנעשה על ידי ניעור הבגדים למים ואמירת הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", סימן להטבעת הרע ולביטולו במים. בנוסף, הוא מזכיר את הזאת מים בחג השבועות - במרוקו פשט המנהג לשפוך מים איש על רעהו ביום חג השבועות, ­מנהג שחכמי ישראל לא הצליחו לבטל במשך דורות.

בעולם העתיק רווח מנהג של "עריכת שולחן למזיקים". הנביא ישעיהו, הוכיח את ישראל 
ואמר "ערכו לגד שולחן", גד הוא "אל המזל" שאותו היו מרצים בשולחן ערוך ושמו הפך לסמל לברכה, כפי שנכתב בספר בראשית על הולדת גד "כי בא גד" בא המזל.
במשנה מצאנו שהאומר "הוסיפו" על השולחן, הרי זה מדרכי האמורי (עד היום בעדות המזרח נוהגים לומר בברכת המזון "מה שהותרנו יהיה לברכה...") ובספר הזוהר (פרשת בלק) אנו מוצאים כי בלעם

ערך שולחן וכן במקומות רבים. מנהג זה רווח עד היום בליל ראש השנה הפרסי, ה"נורוז", בו מניחים על השולחן עשבים, דגים חיים ומטבעות.
לפי כיכר השבת :
http://www.kikar.co.il/228801.htmlhttp://www.kikar.co.il/228801.html




פחד

 פחד ריצה מטורפת ... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה יום צעקתי בלילה...(סליחות).  הפחד הגדול של חיי התרחש בהיותי בן חמש עשרה.  היית...